יום כיפור

מנהג קדום כאן בעירנו, בעיר הקודש ירושלים. אמנם, עתיקת יומין היא עירנו, ושנותיה, שנות אלפים. ואין כל מנהג הנוהג בה ראוי להיקרא בשם קדום, זולת אם נהגו בו, לפחות מאות בשנים אם לא אלפים. אך מנהג זה, אודותיו חפץ אני לספר לכם, מנהג כה יפה הוא, והרי, אלפיים שנות גלות היו, ולא ניתן היה לקיים מנהג זה. אשר על כן אעיז ואכנה מנהג זה בשם קדום, על אף שנוהג הוא רק 114 שנה, וכולי תפילה, כי לא תחלקו עלי, ואם כן, תקוותי לפחות, שתמחלו לי, ברוח ימים אלו.

מנהג נהגו במרכז הרפואי שערי צדק אשר בירושלים, מאז היווסדו בשנת התרס"ב (1902), בכל ערב יום כיפור, מדי שנה בשנה. ואין זה משנה אם חל ערב יום הכיפורים בערב שבת, או ביום שלישי, פעמיים כי טוב. כי נהגו אז רב בית החולים, ומנהל בית החולים, לילך ולעבור, בין כל חולה וחולה המאושפז בבית החולים, לדרוש בשלומו ומצב בריאותו, ולפסוק לו, במידה ויחפוץ, האם מותר לו שיצום, או האם מצווה עליו לאכול. 

וכך, יעברו להם מנהל בית החולים, והרב, בין מחלקה למחלקה. ובכל מחלקה ומחלקה ידריך אותם רופא בכיר מאותה המחלקה, ועמו עוד רופא צעיר, והם, המכירים היטב את החולים, יספרו על כל חולה וחולה. ומנהל בית החולים אז יפתח, יציג עצמו, ואת העומדים לצידו. יסביר קמעא אודות חשיבות הביקור, וישאל ויחקור ויברר אודות החולה. ופותחין ושואלין את החולה, האם צם בשנה שעברה. ואם החולה לא צם, או שאיננו חפץ בצום, אזיי אומרים לו, כי כל שכן שעליו השנה לאכול ולשתות. ואם החולה צם אשתקד, וחפץ בצום הוא, אזיי יספר הרופא הבכיר מה יש לחולה, והאם ראוי לו שיצום על פי דעתו הרפואית. ומנהל בית החולים (שהינו גם כן רופא), אז יסביר לחולה אם השנה ראוי שיאכל או האם ניתן שיצום. והרב, העומד לימינו, יהנהן בהסכמה, ויתן גושפנקא, לפסק הדין. אז יחליטו האם מן הראוי שיאכל בשיעורין, אם לאו. ואם לשיעורין נפסק- אזיי יחלק הרב למטופל 2 כוסיות פלסטיק קטנטנות, אשר הינם על פי שיעור. ויסביר לחולה, כיצד למדוד, ובאיזה כמות עליו לאכול. ודף מיוחד עם תפילה ממחזור עתיק, יחלק אז לחולה, ובו תפילה אשר עליו לומר טרם אכילתו ביום הכיפורים. כי באכילתו, מקיים הוא הרי מצווה- וחי בהם, ולא שימות בהם. והמטופל מקבל דברי הרופאים והרב בהכנעה, והפמליה, מברכת בברכת צום קל, ורפואה שלמה. ומי יתן ובשנה הבאה תזכה להתענות כהלכתו. וממשיכים הם הלאה, אל החולה הבא.

וכל חולה וחולה, הוא סיפור בפני עצמו, עולם ומלואו. כי יש הגברת הדתיה, אשר ציינה והסבירה כי אין לה בעיה, כי תישאר בבית חולים בחג, שהרי ידוע, כי אין ריבונו של עולם נמצא אך ורק בבתי כנסיות ובתי מדרשות, שהרי, מלוא כל הארץ כבודו, ואף בבית החולים הוא נמצא, רק שאיננה חפצה, חלילה, לחלות ולהתדרדר בשל הצום. ויש האדון הצעיר המסורתי, החסון והשרירי, אשר עבר כרגע ניתוח אפנדציט עם פרפורציה. ואף שחפץ הוא בצום, עליו לאכול ולשתות, שהרי מחלים הוא, מניתוח לא פשוט. ומאחורי הוילון, לידם, שוכבת לה אישה אמריקאית, אשר איננה חפצה לצום, אולי אף מתביישת לומר זאת במעמד זה, אך משמבינים הפמליה כי איננה נוהגת לצום, מהר מברכים אותה בברכת שנה טובה, וממשיכים הלאה. ויש את אותם חולים שאינם יהודים כלל, והם, רק יזכו לאיחול חג שמח (על אף שדעו לכם, כי צום העשורא אשר כך מכונה בדת האיסלאם, יש שם, מביניהם, אשר נוהגים לצום גם בו. כמו גם יום לפניו, ויום לאחריו). ויש את אותם חולים אשר הינם יהודים, אך ברור מעבר לכל ספק שאין הם חפצים לצום כלל. יש את היהודי החסיד, שיפרוץ בבכי למשמע העובדה שהשנה, עליו לאכול, ואף לא בשיעורים. ואין ידוע אם בוכה הוא כי נגזר עליו לאכול ביום כיפור, או שמא כי רק כעת הבין, את חומרת מחלתו. 

יש החולים, אשר חפצים לצום, אם רק, יוכלו נא, לקבל את הנוזלים, דרך עירוי לוריד. אך דעו לכם רבותי, כי אין כל אחד ואחד זכאי לעבור כך את יום הדין. כי רק אלו אשר טרם הצום, נזקקו לעירוי, ימשיכו גם לקבל נוזלים במהלך החג, ובכך אולי, יחושו צורך מועט יותר לשתות. 

ובכלל, אם כבר להיות היכנשהו ביום הכיפורים, אזיי מוטב לו לאדם, שיהיה בבית החולים. כי אין לך מקום טוב הימנו, בו תתגלה באופן כה נהיר וברור, ארעיותו וחולשתו של האדם. 

שהרי כאן, בשורה השניה, יושבים בני משפחתו, של האדון בטיפול נמרץ, ונושאים תפילה, כבר שבועיים, שרק יתעורר, ויחזור כבר, אל בין החיים. כי אין ראוי שימות הוא, על אף גילו המבוגר, כי הרי, איש חסד הוא, איננו כאנשים הרגילים. ורק כאן, מחוץ למעלית, עמדה לפני שעתיים, ודמעותיה זולגות, הנכדה של אדון מבוגר נוסף, אשר היה עצמאי לחלוטין, אף נהג ברכב. וברגע אחד, העולם התהפך כאשר קיבל מכה קלה בראשו, התפתח דימום חמור, וכעת, המשפחה עומדת, בוכה, וממתינים בהכנעה למותו. 

ויתקבצו להם לתפילת כל נדרי, כל הנוכחים בבית החולים. ותפילה אשכנזית תהיה בבית הכנסת, ועוד מנין ספרדי, במסדרון שעל יד המעליות. ולאט לאט יעלו להם החולים, ומשפחותיהם, מחדריהם. זה מלווה במוט עם שקית אינפוזיה, ורעהו, בכיסא גלגלים עם רגל מורמת ושבורה. האחד ילבש בגדי חג, והשני, יבוא בחלוק לילה של החולים. השלישי, תדחוף אותו אשתו בכיסא הגלגלים עד פתח בית הכנסת, ואז יכניסוהו פנימה אחר כבוד, הסובבים, אל עזרת הגברים. הרופא, אז ישב בספסל לצד המטופל שלו, ההוא עם הסכיזופרניה. ופתאום, כולם, יהיו לרגע אחד, שווים.

והעוברים והשבים במסדרון, שומעים הם, את קולות התפילה, משני עברי המסדרון. וקולות התפילה הבוקעים, מתערבבים להם, האשכנזי, עם הספרדי. ויש מהמתפללים, ההולכים למנינו של השני, ומהם, הדבקים במסורת משפחתם. 
ופיוטיו של זה, מתערבבים בקול תפילותיו של זה. סלסוליו של זה, עם נענועיו של זה, ודמעותיו של זה, נמהלים בזעקותיו של זה. 
וכולם יחד, נושאים תפילה- לשנה בריאה, טובה ומתוקה.