כשמרביצים לך- תברח

וזה לא ברור, ואף מוזר, איך ברגע אחד, אתה מסוגל להפוך מאחד שכל מהותו הוא רצון לעזור. לטפל. לדאוג. לפתאום כזה שכועס, ועצבני, ולא רוצה יותר לראות מישהו. רק קחו אותו מכאן.

ואמנם היא היתה בהתחלה קצת מעצבנת, הרוסיה הזקנה הזו, שבאה עם בעלה שנפל וקיבל מכה באף. קצת מעצבנת, אבל לא יותר מהאחרים. 3 פעמים שאלה אותי בטווח של 10 דקות, מתי כבר אראה אותו, אבל עוד היה לי את הסבלנות להגיד לה שתמתין. יש עוד אנשים לפניה. 

למרבה הפתעתי, כשבדקתי אותו (אחרי שהם חיכו 20 דקות), התברר שהיא סך הכל נחמדה, וחביבה. קצת ריחמתי עליו האמת, ואיך שהיא צועקת עליו, ואומרת לו להיות בשקט והיא תדבר. אבל הוא היה כזה מסכן חולה עם פרקינסון, והיא, ידעה לדבר יותר טוב. אז שתקתי.

לפני שהם הלכו לסיטי היא אפילו הסתכלה בתג שלי, לראות איך קוראים לי, כי היא שמחה מאיכות הטיפול שקיבלה.

אבל אחרי 3 שעות וארבעים דקות, בהם הספיקו לעבור בטריאז', אחות, רופא, CT, רופא אף אוזן גרון, היא החליטה שדי לה. התחילה לנג'ז. ותוך כדי שאני כותב לה מכתב שחרור התחילה לשאול אותי שוב ושוב. מה קורה. ואיפה מכתב. ולמה אין מכתב. 

ואני. סבלנותי לראשונה- פקעה.

חודשיים אני רופא, מתמודד יום יום עם חולים עצבניים. אבל היום זה נגמר. הגיעו מים עד נפש. הרמתי קול.

התפרצתי עליה מול כל הצוות שהיה שם. הסברתי לה שאני הייתי כבר אמור ללכת הביתה לפני שעה. ושתגיד תודה שאני נשאר ומטפל בה. ולא, אני לא יכול לחתום לה על המכתב שחרור, את זה צריך לעשות רופא בכיר. ולא, האף אוזן גרון לא כתב את המכתב כמו שהוא אמר לך. רק ייעוץ. אני עכשיו כותב את המכתב. ומספיק לזרז אותי, כי אני רק בן אדם. ושהויכוח הזה רק מבזבז לה עוד זמן. שבי ותמתיני בסבלנות! אבל לא. היא עונה. ועונה. ועוד צועקת. נכנסת לאזור של הרופאים, ועוד מעיזה להתווכח איתי. וזה אחרי שחצי שעה היא יושבת עם בעלה צמוד לדלפק העבודה. מעל הראש שלי, ככה, שאראה אותה בזוית העין. 

אז אמרתי לה, שאין בעיה. יודעת מה? אם כן, אני, לא מוכן לעשות לך יותר טובות גברת. אני, הולך הביתה כפי שאני אמור. ותמצאי את, את מי שעכשיו התורנות שלו. ההוא שאמור לכתוב לך את המכתב. כי אני, לעזור לאחרים על חשבוני. סיימתי.

בסוף כתבתי לה את המכתב. כמו כלב מושפל כתבתי אותו. ובלי שמץ הכרת תודה מצדה. רק כי ריחמתי על הרופא השני. כי בעצם, אותו אני מעניש. והוא, ישאר שם עד הבוקר, וגם ככה המיון מטורף. קח נשימה עמוקה, אמר לי עם חיוך, הרופא הבכיר שהיה אז איתי. ואני, נשמתי. אבל לא עזר.

ובעצם, כשאני חושב על זה. נראה לי שבכלל לא הייתי עצבני עליה. כי איזה שעה קודם לכן, היה אחד, שאפילו עצבן אותי יותר. אבל ממנו התעלמתי.
נכון. היה בעצם את ההוא שאחרי שהוא חיכה 2 דקות שתגיע אחות לעזור לאבא שלו לעשות פיפי (כי הוא חלילה, לא יכל לעזור לו להתיישב רגע) שאמר לי: איך אתם לא מתביישים? ככה מפקירים אנשים? קוראים לכם ולא באים? ואחר כך מתפלאים שמרביצים לכם?

לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון. אבל אז, באותו הרגע, הייתי צריך לגייס את כל כוחות הנפש שלי לא להפיל אותו לרצפה. לא ידעתי אפילו כמה אלימות יש שם, חבויה תחת האישיות העדינה שלי. לקח לי רגע להירגע. 2 דקות אחרי זה מאחורי המחשב, פתאום שמתי לב שיש שם דמעות. כאלה קטנות, מתגבשות, כמו טל של בוקר. שרוצות לעלות, רק שזה לא המקום ולא הזמן. 

כי בעצם. הרגע, כבר הרביצו לי. בוקס כזה, חזק, עמוק בבטן. וזה לא היה פיזי, אבל זה היה הכי פיזי בעולם. כי היום, למול עיני התירו את דמי. ואני- שתקתי, אולי אפילו התנצלתי, כי אבא שלו דקה אחר כך כמעט התעלף. ואיך יכול להיות שלא ניחשתי, שאם הוא מבקש עזרה לעשות פיפי, בעוד רגע, הוא כמעט יתעלף.

כי בזמן שאני קורע את עצמי. עובד שעות רצוף בלי פאקינג כוס מים, (ובלי פיפי). מרגיש רע שאני לוקח 6 דקות הפסקה לבלוע חמגשית, (כי אנשים ממתינים. ותמיד ממתינים). אני שנשאר שעתיים נוספות לעבוד כי עמוס במיון, למרות שמחר יש לי תורנות של 26 שעות ורציתי להספיק היום כמה סידורים. ואיך אני, אחרי כל זה, עוד מתפלא שמרביצים לנו.

וזה לא משנה כמה הוא דפוק, וכמה הוא אלים. כי אני. אני כבר חטפתי. חטפתי עד עמקי נשמתי.

ואני יכול לדמיין את היום, אם איזה מטופל יתן לי מכה. בטח אשב בבית, בהלם מוחלט. אולי אקח יומיים חופש, בלי נקיפות מצפון סוף סוף. למרות שבטח אחזור בכלל לעבוד, כי בטח יצטרכו אותי אז בדיוק, במחלקה. בטח תהיה איזה ידיעה בתקשורת. ואולי שביתה של שעתיים בבוקר. מנהל בית החולים יגיע אז אלי הביתה. ואולי גם שר הבריאות. הם בטח יגידו, שהם ממש מצטערים, ושזה בכלל לא אשמתי. ושחשוב שאדע, שהם מגבים אותי לגמרי. שכל המערכת מגבה אותי.

אז זהו. שלא.  

כי במצב בו תמיד, אורח קבע, אין מספיק רופאים, ואין מספיק אחיות. במצב בו מטופלים מרגישים שאין מי שמטפל בהם.

כשאנשים נאלצים להמתין במצבי קיצון. עם אבא חלש ומתמוטט, או עם דימום רציני, שאף אחד לא מתרגש ממנו.

כאשר מי שעומד בחזית מול כל זה, זה איזה רופא עלוב, שתורם לענין את הפסקת הצהריים שלו, ועוד שעה עם המשפחה. או איזה אחות שמתרוצצת כמיטבה יכולתה, עם רמות קורטיזול בשמים. כשאף אחד לא חושב להוסיף רופאים ואחיות למערכת. וכולם מעלימים עין מהמתנה של שעות, וטעויות שנעשות מחוסר זמן ועודף עומס.

אז אל תתפלאו, על היום, שבו איזה מישהו יאבד את הסבלנות. כי כל יום הרי, הם מאבדים את הסבלנות. הם שואלים שוב ושוב מה איתם. ואולי אפשר לזרז את זה. לפעמים רבים ומתווכחים, ואז בנס אין נפגעים. מתעצבנים שאין מי שיסביר, ש-17 שעות לוקח למצוא להם מיטה במחלקה. ולך תסביר להם, שאתמול זה היה 24, ויש להם מזל.

כי סבלנות באזור שלנו אין. והאמת, גם לא צריך שיהיה למצב הזה.
כי אין שום סיבה והצדקה שאנשים יקבלו טיפול כזה.
ואולי הפעם, אני דווקא בצד של המטופל. רק שאני, אזוז רגע הצידה באלגנטיות, ואתן לבוקס שלך, לפספס אותי, ולפגוע במקום זאת בבטן הנוקשה, של מי שאתה באמת, אמור לפגוע בו.