נחלאות- here I come

לנחלאות, כמו כל דבר בחיים, אפשר להיכנס לאט ובנחת, או ככה מהר, בקפיצה אגרסיבית.

הערב החלטתי שאקח את זה לאט לאט. ניקח כמה ארגזים באוטו, בלי להעביר את כל הבית. ככה באיזי, בכמה נגלות נסיים עם ההעברה, בלי יותר מדי דרמות. בטח בשעות האלה לא יהיו פקחים, צ'יק צ'ק וגמרנו.

עכשיו תראו, הדילמה היכן להעמיד את האוטו בזמן פריקת הארגזים כלל אינה פשוטה. היא דומה בערך לבחירה בין דונאלד טראמפ לברק אובמה. כי איך נאמר? הרחוב שלי, הרי איננו רחוב, הוא סימטה. ומשני צידיה של סימטה זו, נמצאות להן עוד סימטאות, זו ממזרחה, וזו ממערבה. ורק משני צידיהם של שתי הסימטאות הללו מצויים הרחובות בהם יכול בן אנוש להתקרב למרחק סביר מביתו החדש עם המכונית היפנית שלו עמוסת הארגזים.

יכול בן האנוש לבחור לעמוד ברחוב ארנון, שהינו גדול יחסית, אך דורש כמה פניות חדות בתוך השכונה על מנת להגיע אליו, שם בסופו יתקע בעמודים קטנים החוסמים אותו מהתנגש בתחנת האוטובוס הסמוכה. או יכול לבחור לרדת ברחוב שבת צדק, ההולך ונהיה צר יותר ויותר ככל שיורדים במורד הרחוב, כמו משפך, שם אמנם קל יותר להיכנס מרחוב אגריפס, אך אחרי שנכנסת, תאלץ לעשות דרך ארוכה ברוורס, שכן מקום להסתובב- אין. 

כיון שאינני סבל במקצועי, וקורטוב של עצלות מלווה אותי לאורך חיי, חשבתי כי מוטב ואכנס לרחוב שבת צדק, הקרוב מרחק כמה פסיעות לדירתי. ארד בו עד סופו, עד היכן שאצליח להכניס את רכבי לקצה המשפך שלו, ומשם אפרוק צ'יק צ'ק את הארגזים, ואעשה את דרכי חזרה לבית הורי. 

וכך נוסע אני במורד הרחוב, תוך שהרחוב הולך ונעשה צר יותר ויותר, עד לאותה צרות בה ניתן עדיין לפתוח את דלתות הרכב, אך הסבירות שתצליח להוציא ארגז מהדלת במצב זה דומה לסבירות שאבו מאזן יגנה את אחד הפיגועים שהתרחשו בימים האחרונים.

וכך, בטרם עת, החלה הנסיעה שלי לאחור, במטרה להרוויח קצת מקום, מימין ומשמאל, מרחב טוב כזה לפתיחת הדלת. ואני נוסע, ומסובב ראשי לאחור, צווארי נמתח ונדרך, ועיני מנסות לראות מבעד ערימת הקרטונים. אזניי דרוכות לשמוע את הצפצוף של גלאיי הרוורס שטרם הפנימו שהם בשכונה אחרת, במציאות אחרת. במציאות שבה אינם יודעים לתפקד ולזהות מכשולים. כי מכשולי נחלאות, איך נאמר? אינם כמכשולים הרגילים, הצפויים של יתר המקומות. הם נחבאים להם. בולטים מעט מכאן, ומעט משם. לפתע צצים ונעלמים. בעלי זויות מיוחדות, ואופי ירושלמי פתלתל.
וכך תוך שאני נוסע לאחור, שומע אני לפתע את הצליל הזה שדומה קצת לכיווץ של בקבוק פלסטיק ריק, אבל שעושה לך בלב הרגשה שיותר דומה להרגשה שיש לך כשבדיוק נכבה הטלפון ונגמרת הסוללה כשאתה באמצע לנווט ב-2 בלילה בעיר זרה בגשם. 

מהר יוצא מהרכב תוך שאני מסנן קללה, ובוחן את הפנס הימני הקדמי של האוטו שזה עתה נכנסתי בו. הפגוש במקום. הפלסטיק של המנורה קצת נשברה. שיט. צריך להשאיר פרטים. מכניס את היד לכיס לחפש עט, כשלפתע שומע קול.
"שלום". יוצא אלי מאחד השערים גבר גבוה, כתפיים רחבות, נראה בשנות החמישים, עם כרס קטנה, וזקן שחור.
"אתה עובר דירה"?
"כן" אני עונה לו קצת נבוך מהסיטואציה.
"אתה בא או עוזב"? שואל.
"אני, עובר לשכונה", משיב תוך שאני נזכר שזו פעם השניה בשבוע האחרון שאני עושה רוורס לתוך מכשול בשכונה הזו. מה שלא קרה לי מעולם בשנתיים האחרונות.
"אתה, תצטרך להשאיר פרטים" אומר האיש. ואני משיב כי בדיוק עמדתי להשאיר פתק, ואולי יש לו עט להביא לי?
"יש לי עט בפנים" משיב, אבל אני באמצע ארוחת ערב. מעיף מבט על האוטו המלא ארגזים, ואומר "אבל אתה עוד תהיה פה, כן?". כן, אני משיב. אני לא בורח. "אתה לא נראה ברחן" אומר. 

האמת שבדיוק שקלתי לעבור לפרוק ברחוב ארנון, אבל אין בעיה. יודע מה? אשאר כאן, ואחכה לו, שיסיים לאכול, ויביא לי עט.
וכך תוך שאני פורק ומעביר ארגזים מהאוטו לבית יוצא אלי שוב האיש. "איך קוראים לך", אני שואל? "אני משה. ואתה?". אני אלישע- נעים מאוד. לוחצים יד.

אז מתברר שהאוטו הוא לא של משה. האוטו, הוא של יובל, השכן ממול משה. שלא נמצא כרגע. הוא בדיוק נסע לתאילנד, ולא בטוחים מתי יחזור. אבל כאן, ברחוב שבת צדק, השכנים דואגים אחד לשני, הוא מספר לי בגאווה. "אל תדאג, תביא לי את הפרטים, אני כבר אביא לו. ובטח תסגרו את זה ביניכם, ככה בלי לערב את הביטוח. לא נורא. קורה, הוא מנחם אותי. כולה פלסטיק, לא יקר". 

משה מצלם לי את תעודת הזהות, תעודת הביטוח, ואז מסתכל לי על האוטו ושואל. "אתה צריך עגלה? או שאתה סוחב ביד"?
תודה, אני אומר לו. האמת שזה נורא נחמד מצידך :) את הארגזים האלה אסחב כבר ביד, אבל אשמח ממש להשתמש בעגלה ביום אחר, כשאגיע עם המקרר. "בכיף" הוא אומר, "אם אני פה, בשמחה", רק תיכנס ותבקש.
"תודה" אני אומר, לחיצת ידיים, ואני ממשיך בסחיבותי.

מעבר לפינה, בכניסה לבית שלי יושב אבי, השכן, בשנות ה70. זקן לבן, רזה, יושב מחוץ לביתו ומעשן סיגריה על ספסל המונח בסימטה, תוך שמאזין לשיעור תורה בטרנזיסטור הקטן שבידו. את אבי פגשתי אתמול, כשעשיתי סיור בדירה שלי. אמרנו שלום יפה, החלפנו דברי תורה, וגיליתי שהוא כבר 50 שנה בשכונה. "אתה צריך סבל"? הוא שואל אותי. ואני אומר לו תודה. "אסתדר לבד נראה לי. בדיוק השכן הציע לי עגלה, אבל נראה לי אני בסדר". אני משיב ומציין איזה אנשים טובים יש בשכונה.
וכך, בכל פעם שאני חולף על פני אבי, הוא שואל אותי שוב, אם אני צריך עזרה. אם לא הייתי מתעקש שהוא לא יעזור, הוא היה קם ועוזר לי. וכמה ארגזים נשארו, ואני, מסרב בנימוס, לא רוצה להפריע לו בשיעור, ובעישון הסיגריה, ובסחיבת משאות כבדים. 

כשנפלה מסננת התה מאחד הארגזים מיהר לצעוד 30 מטר, ולהרים אותה עבורי. הביא לי אותה יחד עם קופסת קרטון קטנה, שהיתה מונחת לידה, ומשנוכח שהקופסה לא נפלה לי הלך והחזיר את הקרטון למקומו הראוי בסימטה. 

תוך כדי יורד מהמדרגות שליד עוד שכן צעיר, אך ניכר כי משפחתו מותיקי השכונה. "שלום", אני אומר לו, "אני אלישע, השכן החדש". "שכן חדש, אה? וכבר הספקת לנשק אוטו". אומר לי כשחיוך על פניו. עכשיו שתבינו, גם לו הייתי רץ ברגל בכל מאודי, ללא אף ארגז בידי לא הייתי מצליח להשיג את מהירות השמועה שהתפשטה לה אותו ערב בנחלאות. דומה היה כי תשתית של סיבים אופטיים יחידה ומיוחדת המוליכה שמועות פרוסה לה בין הסימטאות. או שאולי ישב אותה עת במרפסת, וצפה בי מנשק בחושניות את הרכב הצרפתי הישן.

עוד לא העברתי כתובת רשמית, אך בין כך ובין כך, יגיד משרד הפנים מה שיגיד, נראה לי שאני רשמית עברתי לשכונה. עברתי לשכונה עם תוספת פז"מ נחלאותי של חודשיים לפחות. "תוציא תו לאוטו" אמר לי אבי באחד הפעמים שחלפתי על פניו להביא עוד ארגז. אבל בינינו? מי צריך תו? אני מרגיש פה כבר ותיק.

בטח יובל יחזור מתאילנד עוד חודש חודשיים. אולי עד אז אעשה חנוכת בית, ואפגוש עוד אנשים טובים ונחמדים. בעלי עגלות, סבלים, או סתם שכנים נחמדים שלפעמים גם צועקים.
מחר אעשה עוד נגלה. ואולי גם אשפץ. נראה עוד מי נפגוש, ומה עוד יקרה.
אם אתם שכנים, אז תגידו שלום. כן? נשתה תה נענע או אולי נשיר וננגן.
נשיקות זה סבבה, אבל יותר עדינות אם אפשר.
ואם יש למישהו מלכודת עכברים להשאיל לי, ממש אשמח.

בריסל בריסל

טוב, סתם כי Yechezkel Glick​ עשה לי חשק לכתוב סיפור, וסתם כי נמאס לי מפוסטים אלימים ופוליטיקה. אספר לכם מעשה שהיה, לפני כחודשיים לערך, אי שם בעיר בריסל, מקום מושבו של הפרלמנט האירופי. זה מעשה על מוזיקה, ואנושיות, מוזיאונים ואמת. ואני מקווה שתהנו ממנו בלילה קריר זה.

העיר בריסל, מעבר להיותה בירת השוקולד העולמית, המקום בו הומצא הצ'יפס, קן לטרוריסטים, והמקום עם הכי הרבה ופל בלגי לנפש, מכילה בתוכה רבותי, גם לא מעט מוזיאונים. עכשיו למען האמת, אם תעמידו אותי מול הקיר, ותכריחו אותי להתוודות באזניכם, אז בהיסוס רב אתוודה בפניכם.

אני מודה ומתוודה. מעולם לא הייתי איש של מוזיאונים. משהו בחלל הסגור, בתערוכה המרוחקת, ובמבטים המתנשאים והאינטלגנטים של הסובבים אותי תמיד גרמו לי להרגיש לא בבית תוך שאני משוטט במסדרונות המוזיאון ועושה עצמי אדם מנומס ותרבותי מן המנין. אמנם העברתי שנים רבות, בהן בכל ביקור בעיר בירה אירופאית, בין שלל המונומנטים והמסעדות בהם נהגתי לעצור, הייתי נוהג גם לסור למוזיאון המקומי, אותו אמורים לבקר, כראוי לצאצא של משפחה ייקית טובה. כך באמסטרדם למרות שהיה לי קונקשן של 4 שעות, הספקתי לצאת מהשדה, לראות את ואן גוך, ולחזור בזמן לטיסה. הרגשתי אותם רגעים לא רק חרוץ ושהספקתי כל כך הרבה בארבע שעות, אך קרנתי מאושר פנימי. הייתי תרבותי יותר. שלם יותר. בקונקשן הבא שלי באמסטרדם ביקרתי ברייכסמוזיאון, ואף לא פיספסתי בפריז את המוזיאון לאומנות מודרנית תוך שאני עוקף בחינניות ישראלית את התור של השעה וחצי, כי מה לעשות, מיהרתי לטיסה, והיה נורא חשוב שאהיה תרבותי.

וכך גם בלונדון, ומדריד, בנגקוק, ניו יורק וושינגטון (שם דרך אגב רוב המוזיאונים הם בחינם והמוזיאון של האינדיאנים והתעופה והחלל דווקא היו מגניבים ביותר), ברלין, ואפילו במוזיאון ישראל הייתי בלילה הלבן במוזיאון.

אך דעו לכם רבותי, כי כל המוזיאונים הללו מחווירים לעומת המוזיאון לכלי נגינה שעל יד ארמון המלך שבמרכז בריסל. ועד כמה שאינני חובב מוזיאונים דגול, בכוחם של כלי נגינה ומוזיקה להכניס אותי אף למבנה החשוך והסגור ביותר, ולגרום לי להתחכך אף עם הטיפוסים לובשי מסגרות המשקפיים הכי שיקיות ובולטות שקיימות ברשתות האופטיקה. כי איך נאמר, יש משהו בכוחו של המוזיקה, ובאוסף כלי נגינה מכל העולם, לקחת אותך למסע בכל העולם, בין תרבויות, עולמות, ארצות, ושם, במבנה אחד, על אף כל ההבדלים, מתברר כי למעשה, כולם דוברים בעצם מתחת להכל, רק שפה אחת.

וכך בשיטוט במוזיאון תעבור בין כלי נגינה שונים, תוך שתראה את הגרסה של כל תרבות לחצוצרה ולכינור, ותגלה שבעצם כלי הנגינה שאתה חשבת שהומצא באירופה הומצא במקביל גם בסין, ואפילו סגנון המוזיקה בין קצוות שונים בעולם, נושא דמיון מפתיע ומרענן. אתה תגלה את הפסנתר העגול, שאשכרה המקלדת שלו עגולה, ותגייס את כל כוחות הנפש והאיפוק שצברת משך כל חייך לא לשבת לידיו ולהתחיל לנגן, כי יש שם שלט קטן, אמנם רק באנגלית וצרפתית, שנא לא לגעת, וגם אם תגיד שאתה לא מבין אנגלית או צרפתית, הרי את שפת המוזיקה אתה דובר, ואתה מבין היטב שזה מעשה שלא יעשה.

אזניות שתקבל בכניסה ינגנו ליד כל כלי שתחלוף על פניו את צליליו הייחודיים, ועוד איזה שיר מאותה תרבות, וכך תסתובב לך שעות ועוד שעות, תוך שאתה צולל ונסחף במסע העולמי המרגש הנגלה לנגד עיניך ואוזניך.

בקומה 8 העליונה, לאחר שתחלוף על חנות המתנות, יתגלה לעיניך מקומת המסעדה נוף מהפנט של כל העיר, אם רק תצליח לצאת החוצה בכמה דקות בהם תאיר קרן שמש מבעד לעננים, והגשם יפסק. אם תצליח לצלוח את קבוצת האנשים שיושבים בפינת הבאר ושותים בירת חיטה בלגית קלילה תראה נוף עוד יותר יפה, אבל בעצם, הסיפור שלי מתרחש כולו, באותם כמה מטרים מרובעים, שבין הדלת המסתובבת של הכניסה, לבין מוכר הכרטיסים הממושקף, הקרח והנמוך שיושב מאחורי דלפק העץ הכהה הגבוה שבכניסה למוזיאון.

נכנסתי אותו בוקר פנימה, לתוך המוזיאון, והמתנתי מאחורי זוג היפנים שזה עתה קנו כרטיס למוזיאון. לאחר שאלו פינו את הדרך התקרבתי לאדון מאחורי הדלפק, שבהה במחשב, וכעבור כמה שניות הרים מעלה עיניו, ובירך אותי לשלום בשפה הצרפתית. (שזה בונז'ור, דרך אגב, למקרה שאתם לא תרבותיים כמוני, והנה, ככה כותבים את זה Bonjour. אני זוכר את זה משיעור צרפתית שעשו לי בכיתה ג'. אוקי?).

בונז'ור, השבתי לו בנימוס, ועברתי לאנגלית. (היות ומאז כיתה ג' עבר די הרבה זמן).

Can I please have a ticket to the museum?  שאלתי את האיש. (כי ודאי הוא חשב שרציתי לשאול אותו את דעתו על מזג האויר).

Are you under 26? הוא שאל. 

עכשיו תראו, כשהייתי נער, כל פעם שאיזה מישהו גס רוח היה רואה אותי ברחוב, ורוצה לזכות בתשומת לבי, היה צועק לעברי- ילד! ואני שרגיל הייתי בכך, הייתי מסתובב. משהתבגרתי, ונהייתי בוגר, התחילו לצעוק לי- בחור! ואני, שהבנתי את כוונת הקורא, הייתי מסתובב. אמנם פעם היה מפריע לי שאני נראה כילד, ואינני זוכה בכבוד הראוי, המגיע לי כדין מעצם תאריך לידתי, אך מאז שאני מגדל זקן, כל זה השתפר, ויוצא שבממוצע נותנים לי רק שנתיים מתחת לגילי. לו הייתי אשה, דרך אגב, ודאי היה בכוחו של דבר זה לשמח אותי אולי אפילו יותר מזוג עגילים חדשים, אך היות ואני גבר, זה לא ממש מזיז לי. (אני גם תרבותי, וגם שוביניסט כפי ששמתם לב. ולא, זה לא סותר. תודה).

וכך, על אף שאני רגיל במחמאות בקשר למראה הצעיר שלי, עם האדון הקרח הזה שניצב מולי, הייתה בשאלתו יותר מאשר סתם מחמאה, שזורקים למישהי, עת רוצים שהיא תחשוב שאתה באמת חושב שהיא נראית צעירה יותר. היה כאן פוטנציאל להבדל של 2 יורו במחיר הכרטיס.

עכשיו, לו  הייתי צעיר יותר, ייתכן והיה לי יותר קל לשקר ולומר שאני פחות מ-26, אך מה לעשות, וכבר אינני ילד. לשקר, אני מתקשה. ו-2 יורו, אינם דבר שמצדיק כתם כה כהה על מצפוני.

Is there a student discount?  שאלתי אותו, בנסיון לסחוט עד הסוף את הטבות הסטודנט האינסופיות להם זכאי סטודנט לרפואה (כן כן, בנק דיסקונט מקללים אותי שוב ושוב כל שנה), תוך שאני יודע בסתר לבי, שבצרפת מעבר לגיל 26, אתה לא ראוי להיקרא סטודנט, ואתה נחשב כבר מבוגר. (לך תעבוד כבר- זקן). הוצאתי את ארנקי תוך שאני מבין שאני הולך לשלם עוד 2 יורו עבור התענוג. אך אז שאל האיש:  Where are you from?

ואני מתלבט לרגע אם לומר לו כי אני מישראל. כי אולי יחשבו שאנחנו תפרנים, וקמצנים. ואולי הוא סתם לא אוהב ישראלים, כי מי אוהב ישראלים? ואם אתה בבריסל, אז בטוח שאתה לא אוהב ישראלים. אך היות ויותר גרוע מלשלם עוד 2 יורו קנס על היותי ישראלי, לא היה לי מה להפסיד, השבתי לו: Israel.

את הרגע הבא, לא יכולתי לצפות, ולו בדמיונותי הפרועים ביותר. "ידעתי" אמר האיש. "אי אפשר לפספס את המבטא" הוא אומר לי בעברית הנגועה במבטא צרפתי כבד. "אז בוא נגיד שאתה פחות מ-26?". אומר לי תוך שמתחיל לקרוע לי כרטיס אחד מוזל. "יאללה" אני משיב. "בוא נגיד". 

אנחנו מדברים קצת בעברית, הוא מספר לי שהמשפחה שלו עברה לפה מאז שהוא ילד. מביא לי כרטיס, עובר לעמדה השניה של האוזניות שמאויישת על ידי מישהו אחר, אך הוא טורח להביא לי בעצמו, באופן אישי את האוזניות שידריכו אותי במוזיאון. הוא גם מסביר לי על המוזיאון, מה יש בכל קומה. היפנים החדשים שהגיעו עומדים מאחורי ותוהים מה זו השפה הזו שהם שומעים. ואני מודה לו מקרב לב, מחייך מאוזן לאוזן, ונכנס למוזיאון, תוך שאני שומע אותו חוזר חזרה לאנגלית במבטא צרפתי.

אז בפעם הבאה שאתם בבריסל, דעו לכם, שגם אם האיחוד האירופי יטיל חרם על ההתנחלויות, וגם אם העיר תהיה סגורה ומסוגרת בגלל התרעה על טרוריסטים. וגם אם ירד גשם, והצ'יפסים יהיו קרים, והקצפת על הוופל תהיה חמוצה. דעו לכם, ששם, עמוק עמוק בתוך בריסל, מסתתר לו מישהו אחד לפחות, נמוך, קרח, ועם משקפיים, שאוהב אתכם, באהבה ששוויה, לפחות, שני יורו.