מעניינים הם העם האמריקאי. רועים את ילדיהם בעדרים. מוליכים אותם בטורים במסדרונות בית הספר. דבר כזה עוד לא ראיתי. בתחילת ובסוף כל שיעור. בדרך ממגרש המשחקים לכיתה, ובדרך מהכיתה לקפיטריה. מהקפיטריה לאולם הספורט, ומחדר המוסיקה לבית המדרש. מהלכים הם הילדים בטור שקט ודומם. זה מתנשף בעורפו של זה. הולכים הם ילדים, בנים ובנות, בכל הגילאים, בסדר מופתי ודממה חרישית. לפני שיוצאים מבית המדרש אל מסעם המפרך במסדרונות בית הספר ניתן לשמוע את המורה אומרת "זהירות ילדים. אני לא רוצה לשמוע ממורים אחרים שהפרעתם ועשיתם רעש בזמן ההליכה. ומי שלא יוכל ללכת בשקט עוד יתרגל את ההליכה במסדרונות בית הספר". תמהתי אודות האפשרות הזו שבית הספר מעניק לתלמידים לתרגל הליכה בזמן ההפסקה, אך משקצת התעמקתי בדבר גיליתי כי אכן מדובר במעשים שבשיגרה, ובמקרים שהיו. ילדים אשר צוהלים ורועשים מדי בזמן הילוכם במסדרונות המוסד עלולים למצוא את דרכם בכיתת תרגול להליכה שקטה.
חיים אנחנו אצל משפחה אחת שילדיה לומדים באחד מבתי הספר באזור. בבית הספר ישנה חטיבה תחתונה לכיתות א-ו, וחטיבה עליונה לכיתות ז-יב. הבנין הינו בן 2 קומות והחטיבה התחתונה כשמה כן היא- שוכנת בקומה התחתונה, והחטיבה העליונה- בקומה העליונה. הילדה של המשפחה בה אנו גרים הינה בכיתה ד', וסיפרה לנו כבדרך אגב שאסור לתלמידים בחטיבה התחתונה לעלות לקומה העליונה של הבנין. וכי מה יקרה למי שעולה למעלה שאלתי? והיא אמרה שהיא לא יודעת. אף אחד עוד לא ניסה. בארץ דבר כזה לא היה מתקבל. ברגע שדבר נאסר, זוהי סיבה לבדוק מה קורה אם נפר את האיסור, אם נטעם מהאיסור. הסקרנות תגבר, והרגליים יובילו את האדם... אך לא באמריקה. באמריקה אנשים מסודרים, הוגנים והגונים. אסור זה אסור. והילדה עוד מוסיפה, מכיון שאף אחד עוד לא עלה למעלה הראשון שיעלה יהיה השעיר לעזעזאל של הבית ספר? אז למה שארצה לעלות למעלה?
באחד הימים הגענו לאותו בית ספר, היה עלינו לחלק שם פליירים לתלמידי התיכון. חשוב להבין שבאמריקה כמו בישראל ישנו שומר בכניסה לכל בית ספר. אך אם בארץ הסיבה לשמירה הינה בטחונית בטיחותית, באמריקה השומר ממלא תפקיד של סדרן. עליו מוטל לשמור על הסדר הטוב בבית הספר. בכלל באופן כללי בארצות הברית, כל מקום שמכבד את עצמו יקים בכניסה לבנין איזה שהוא סוג של מכשול בדמות שומר וספר מבקרים, שכל הרוצה להיכנס בבנין יהיה עליו לכתוב את שמו, זמן הגעתו, סוג וצבע רכבו וכו'. לאחר שסיים לרשום את פרטיו בצורה כל כך יפה יקבל כפרס מדבקה עם התווית "מבקר", בכדי שהאמריקאים במסדרונות יוכלו איכשהו לקטלג את הפרצוף החדש שהם יראו (וכי הם לא מבינים שזהו מבקר?) לאחר מכן תבוא שיחת טלפון קצרה בין השומר לבין מי שהמבקר טוען שהוא מכיר והולך לפגוש, ורק לבסוף יזכה המבקר לאישור כניסה אל היעד. וכך גם עובדים בתי הספר, בכניסה מוצב זקיף (בדרך כלל בעל גוון עור שחור), שמבצע על הנכנסים לבנין את הטקס הנ"ל.
בכל אופן אנחנו מגיעים לכניסה לבית הספר במטרה לחלק פליירים, ופתאום עולה בראשי כי עלינו להמציא איזה שם של מישהו שאנו מכירים בכדי לעבור את שומר הסף. למזלי הכרתי איזה שם של רב מבית הספר וכשנשאלתי את מי אנו מבקרים עניתי בגאווה את הרב פלוני אלמוני. "הרב פלוני לא נמצא כעת. הוא בקנדה" עונה לי שומר הסף. אהממ. תקלה קטנה. "אתה רוצה לדבר עם מזכירתו"? שאל אותי. ואני קפצתי על גלגל ההצלה. כן כן. לדבר עם המזכירה.
נכנסנו לבית הספר ואז התחלתי לפגוש במסלול הליכתנו כל מיני אנשים שאני מכיר. בנות שירות. בחורים של כולל תורה מציון, מורים, תלמידים. וכו'. הגענו למזכירה שאכן אימתה כי הרב שוהה כעת בקנדה. ובפנים קודרניות אמרתי כי ניאלץ לדבר איתו בעת אחרת. בשלב זה לשמחתנו הרבה הזקיף חזר לעמדה שלו, והותיר אותנו חופשיים להלך במסדרונות בית הספר.
עלינו למעלה ושם נכנסנו קצת אל הכולל של תורה מציון. פטפטנו על הא ועל דא, ויצאנו למסדרונות לחכות לתלמידים על מנת להביא להם את הפליירים.
ואז הוא הגיע. מתנשף, עם אגלי זיעה על מצחו. בהליכה מהירה סוחב את משקל גופו העודף לעברנו. מי אתם? שאל. מה אתם עושים פה? פניו האדומות תבעו תשובה.
באנו לחלק כאן פליירים לתלמידים. למי? שאל. תנו לי שם. לא יודעים, ענינו, ואז זרקנו שם של מישהו שהכרנו. "אתם לא יכולים פשוט להיות פה עכשיו". יש לו שיעור. אתם מפריעים ללימודים. הסברנו לו שנחכה בסבלנות במסדרון עד שיגמר השיעור ונדבר עם הילדים בזמן שהם עוברים במסדרון. ואז הגיע משפט המחץ, שמפאת חשיבותו אכתוב אותו באנגלית. “listen guys, you can’t just walk around in the hallway” למה לא? שאלנו. ככה. כי אי אפשר. שאתם, פשוט תעמדו ללא מעש, להסתובב במסדרונות. מי שמע על דבר כזה? חוץ מזה למה אין לכם מדבקות של מבקרים? אני ממהר, בואו איתי. וכך מצאנו את עצמנו הולכים בעקבותיו חזרה אל עמדת השומר, שהפעם הביא לנו מדבקה, לא לפני שננזף בידי האיש עם הפרצוף חמור הסבר, ונצטווה לשמור עלינו מכל משמר.
כי ככה זה. באמריקה, פשוט להסתובב סתם במסדרון?! השתגעתם?!
חיים אנחנו אצל משפחה אחת שילדיה לומדים באחד מבתי הספר באזור. בבית הספר ישנה חטיבה תחתונה לכיתות א-ו, וחטיבה עליונה לכיתות ז-יב. הבנין הינו בן 2 קומות והחטיבה התחתונה כשמה כן היא- שוכנת בקומה התחתונה, והחטיבה העליונה- בקומה העליונה. הילדה של המשפחה בה אנו גרים הינה בכיתה ד', וסיפרה לנו כבדרך אגב שאסור לתלמידים בחטיבה התחתונה לעלות לקומה העליונה של הבנין. וכי מה יקרה למי שעולה למעלה שאלתי? והיא אמרה שהיא לא יודעת. אף אחד עוד לא ניסה. בארץ דבר כזה לא היה מתקבל. ברגע שדבר נאסר, זוהי סיבה לבדוק מה קורה אם נפר את האיסור, אם נטעם מהאיסור. הסקרנות תגבר, והרגליים יובילו את האדם... אך לא באמריקה. באמריקה אנשים מסודרים, הוגנים והגונים. אסור זה אסור. והילדה עוד מוסיפה, מכיון שאף אחד עוד לא עלה למעלה הראשון שיעלה יהיה השעיר לעזעזאל של הבית ספר? אז למה שארצה לעלות למעלה?
באחד הימים הגענו לאותו בית ספר, היה עלינו לחלק שם פליירים לתלמידי התיכון. חשוב להבין שבאמריקה כמו בישראל ישנו שומר בכניסה לכל בית ספר. אך אם בארץ הסיבה לשמירה הינה בטחונית בטיחותית, באמריקה השומר ממלא תפקיד של סדרן. עליו מוטל לשמור על הסדר הטוב בבית הספר. בכלל באופן כללי בארצות הברית, כל מקום שמכבד את עצמו יקים בכניסה לבנין איזה שהוא סוג של מכשול בדמות שומר וספר מבקרים, שכל הרוצה להיכנס בבנין יהיה עליו לכתוב את שמו, זמן הגעתו, סוג וצבע רכבו וכו'. לאחר שסיים לרשום את פרטיו בצורה כל כך יפה יקבל כפרס מדבקה עם התווית "מבקר", בכדי שהאמריקאים במסדרונות יוכלו איכשהו לקטלג את הפרצוף החדש שהם יראו (וכי הם לא מבינים שזהו מבקר?) לאחר מכן תבוא שיחת טלפון קצרה בין השומר לבין מי שהמבקר טוען שהוא מכיר והולך לפגוש, ורק לבסוף יזכה המבקר לאישור כניסה אל היעד. וכך גם עובדים בתי הספר, בכניסה מוצב זקיף (בדרך כלל בעל גוון עור שחור), שמבצע על הנכנסים לבנין את הטקס הנ"ל.
בכל אופן אנחנו מגיעים לכניסה לבית הספר במטרה לחלק פליירים, ופתאום עולה בראשי כי עלינו להמציא איזה שם של מישהו שאנו מכירים בכדי לעבור את שומר הסף. למזלי הכרתי איזה שם של רב מבית הספר וכשנשאלתי את מי אנו מבקרים עניתי בגאווה את הרב פלוני אלמוני. "הרב פלוני לא נמצא כעת. הוא בקנדה" עונה לי שומר הסף. אהממ. תקלה קטנה. "אתה רוצה לדבר עם מזכירתו"? שאל אותי. ואני קפצתי על גלגל ההצלה. כן כן. לדבר עם המזכירה.
נכנסנו לבית הספר ואז התחלתי לפגוש במסלול הליכתנו כל מיני אנשים שאני מכיר. בנות שירות. בחורים של כולל תורה מציון, מורים, תלמידים. וכו'. הגענו למזכירה שאכן אימתה כי הרב שוהה כעת בקנדה. ובפנים קודרניות אמרתי כי ניאלץ לדבר איתו בעת אחרת. בשלב זה לשמחתנו הרבה הזקיף חזר לעמדה שלו, והותיר אותנו חופשיים להלך במסדרונות בית הספר.
עלינו למעלה ושם נכנסנו קצת אל הכולל של תורה מציון. פטפטנו על הא ועל דא, ויצאנו למסדרונות לחכות לתלמידים על מנת להביא להם את הפליירים.
ואז הוא הגיע. מתנשף, עם אגלי זיעה על מצחו. בהליכה מהירה סוחב את משקל גופו העודף לעברנו. מי אתם? שאל. מה אתם עושים פה? פניו האדומות תבעו תשובה.
באנו לחלק כאן פליירים לתלמידים. למי? שאל. תנו לי שם. לא יודעים, ענינו, ואז זרקנו שם של מישהו שהכרנו. "אתם לא יכולים פשוט להיות פה עכשיו". יש לו שיעור. אתם מפריעים ללימודים. הסברנו לו שנחכה בסבלנות במסדרון עד שיגמר השיעור ונדבר עם הילדים בזמן שהם עוברים במסדרון. ואז הגיע משפט המחץ, שמפאת חשיבותו אכתוב אותו באנגלית. “listen guys, you can’t just walk around in the hallway” למה לא? שאלנו. ככה. כי אי אפשר. שאתם, פשוט תעמדו ללא מעש, להסתובב במסדרונות. מי שמע על דבר כזה? חוץ מזה למה אין לכם מדבקות של מבקרים? אני ממהר, בואו איתי. וכך מצאנו את עצמנו הולכים בעקבותיו חזרה אל עמדת השומר, שהפעם הביא לנו מדבקה, לא לפני שננזף בידי האיש עם הפרצוף חמור הסבר, ונצטווה לשמור עלינו מכל משמר.
כי ככה זה. באמריקה, פשוט להסתובב סתם במסדרון?! השתגעתם?!
