לא מעט שבצים יצא לי לראות בקריירה הרפואית הקצרה שלי.
כאלה שהגיעו עם דימום, וכאלה עם אוטם. רובם אצל מבוגרים, אבל גם היה אחד צעיר בשנות הארבעים ובריא. חלק מהם הגיעו מטופחים ומוקפדים, וחלקם מלוכלכים מיוזעים ומוזנחים.
רק אתמול, היה ילד בן 12 ערבי, שעמד למרגלות סבו, בליווי הוריו, עת הסביר הנוירוכירוג על הדימום המוחי, ואיך אין פרוגנוזה לסבא. ועל המסך כתם לבן בתוך פרנכימת המוח השחורה זעק זעקה אילמת, עת רגלי הסבא החלו לפרכס.
ויש משהו דומם, ומפחיד, בלראות גוף של אדם, שהיה חי, ומהלך כרגיל, ועתה, הוא שוכב, אפילו לא רדום. כי זה שונה מרדום, ואף שונה ממת. כי כשרדום, או מת, מצב ברור הוא. אך כאן, ניצב בתווך. נים ולא נים. תיר ולא תיר. המוח פעיל בחלקו, וחלקו זועק לחמצן. וכשרואים את האדם, זה מרגיש יותר כמו איזה שד שהשתלט עליו. פתאום כך, אובד הקשר עם האדם. הוא בעולם שלו, העיניים פתאום לא שם, אולי סוטות הצידה, ואישונים גם לא שווים. הגוף יכול לפרכס, ולעתים יהיה מלמול. והאדם שהכרנו, נעלם ברגע. לא ער, וגם לא ישן. כאילו נחטפה נשמתו, שם בתווך, ומנגד, עדיין ישנה.
ואנחנו, עובדי המערכת, רגילים בפרוטוקול. מתי קרה, ואיך נצפה לאחרונה. נבדוק אישונים, וכוח גס. האם מתמצא, מגיב לכאב? אם מתאים ל-TPA או איננו מתאים.
ובכל יום נכנסים כמה כאלה למיון. חלקם מתאוששים, וחלקם לא. חלקם מסתכם באיזה אוטם קטן שכנראה היה, אבל אין מה לעשות, וחלקם, מועברים להמשך טיפול נוירוכירורגי, או צנטור.
ומראות של משפחות בוכות, וכואבות, דואגות, הינם מראה שבכל יום. אבל שום דבר לא הכין אותי היום בבוקר, בזמן שירדתי ממעט התנומה שלי בתורנות של הלילה, בדרך להעביר את המחלקה לרופא של הבוקר, למראה של מורי ורבי, הרב עדין אבן ישראל - שטיינזלץ, שוכב על מיטה, עם איזה "שד" כזה, שהשתלט עליו.
ואפילו לא ידעתי שיש לי מורי ורבי, שהרי עברו כבר כמה שנים מאז שוחחתי איתו לאחרונה. ולא הבנתי עד כמה קשה יהיה לראות מישהו שהיה כה קרוב, במצב כל כך קשה. כי חוץ מהטשטוש הרגיל של אחרי תורנות, היום, יש לי טשטוש, וגם גוש שחור כזה בבטן.
ואומרים שהוא עבר צינתור מוצלח, ושהוא הגיב, ואולי משתפר. ומאוד מקווה אני שישתפר הוא. שהרי מגיע לו לחיות. כי אם יש מישהו בעולם הזה שיש צידוק לכך שניתן לו ראש ושהוא אכן משתמש בו, זה הרב עדין. ומגיע לו שהראש המדהים שלו ימשיך לעבוד עוד שנים רבות.
אבל בסתר לבי, גם קצת אגואיסט אני. כי רוצה אני לשוחח איתו שוב. לקבל איזה הערה עוקצנית, איזו חוכמת חיים. לראות לרגע מזוית המבט שיש לו מלמעלה, כזו שלא דוגלת במוסכמות, כזו שראתה כל כך הרבה בחיים, ששום דבר לא מרגש אותה או כולאת אותה בתבנית חשיבה.
בא לי שיראה אותי, לבוש כרופא עם הסטטוסקופ, שהרי לפני כ-9 שנים, היה זה הוא שאמר לי שהוא חושב שזה רעיון לא רע בשבילי, ככה, שאהיה רופא. לפחות תהיה עסוק, ולא יהיה לך זמן לחשוב, אמר לי אז והוסיף סיפור שרק הוא יכול לספר, על רופא שהכיר.
כי אין עוד אחד כמוהו בעולם, עם מבט כזה, מיוחד ומרענן בעולם הדתי. ושגם אם אינני כבר חלק מעולם זה, עדיין מרגיש אני את דוגמתו האישית והשפעתו העמוקה על חיי, בכל עת.
כי את הלימוד של להאמין בדרך שלך, חרף כולם, את זה קיבלתי מהרב.
וגם את הידיעה שאם אנשים מתעצבנים סביבך, סימן שאתה עושה משהו משמעותי. איך לקחת כל דבר בפרופורציה, כולל אם חימצנת את הראש בגיל 13 והיית מצטיין הכיתה, אך בעיקר, להאמין בעצמך, וביכולת לשינוי.
ואמנם ביקשה המשפחה, אבל אני אינני נוהג כבר לומר תהילים. אולי חצי פסוק או שניים אגיד מתוך הרגל, ולכבד.
אך מי יתן, שישלח לך ה' יתברך, רפואה שלמה, ורחמים מן השמים, הרב עדין בן רבקה לאה, במהרה בימנו, אמן.
