ואם אפשר לרגע קט, להפריע את שגרת יומכם הבטוחה,
ולקחת אתכם, איתי כמה דקות, הרחק למסע.
למקום קצת רחוק, אפל ומודחק. מקומו של המוות, הכה מרוחק.
כי הרבה ספקות ישנם, בחייו של כל אדם.
היכן יגור, ומה יעשה, את מי יאהב, והאם יחלה.
אך יש סוף אחד בטוח ויציב לכולם, והוא, המוות, כמובן.
ולקחת אתכם, איתי כמה דקות, הרחק למסע.
למקום קצת רחוק, אפל ומודחק. מקומו של המוות, הכה מרוחק.
כי הרבה ספקות ישנם, בחייו של כל אדם.
היכן יגור, ומה יעשה, את מי יאהב, והאם יחלה.
אך יש סוף אחד בטוח ויציב לכולם, והוא, המוות, כמובן.
ואין זה משנה אם נולדת עני או עשיר, חכם או טיפש.
אם גדלת במשפחה טובה, או הרוסה, ואם הצלחת לאהוב את מה שיש.
ואין זה משנה היכן חיית, איזו שפה דיברת, ואם השתייכת לדת, או ללאום.
כי גורלך כמו כולם, נגזר עליך, מראש, בסופו של יום.
ולא משנה כמה תנסה, ותדחיק, ותתאמן, ותרוץ, ותשחה ותנסה להתגונן.
וגם אם תאכל בריא, ומחתולים שחורים תתרחק, בסופו של יום, מלאך המוות, גם על דלתך, יתדפק.
אם גדלת במשפחה טובה, או הרוסה, ואם הצלחת לאהוב את מה שיש.
ואין זה משנה היכן חיית, איזו שפה דיברת, ואם השתייכת לדת, או ללאום.
כי גורלך כמו כולם, נגזר עליך, מראש, בסופו של יום.
ולא משנה כמה תנסה, ותדחיק, ותתאמן, ותרוץ, ותשחה ותנסה להתגונן.
וגם אם תאכל בריא, ומחתולים שחורים תתרחק, בסופו של יום, מלאך המוות, גם על דלתך, יתדפק.
וכשיבוא, יכול להופיע, כך לפתע פתאום בסערה. ולעתים אותות מקדימים ישלח הוא, שתבין שדרכו כבר סלולה.
אך כשיגיע, תמיד הוא מפתיע. לא כפי שתכננת שיהיה. וגם אם היה בכלל תכנון או דימוי בראשך, במציאות זה יכאב, והרבה.
וכרופאים, המתמודדים עם החולי, המוות הוא רק שלב נוסף אפשרי. אותו מנסים אנו למנוע, אך זה לא תמיד אפשרי.
כי אם המוות כל כך ודאי הוא, יש גבול מה ניתן לעשות. ואם אדם זקן וחולה, לא יקרו פתאום נפלאות.
וחולים זקנים וקשים, מנסים לשאול את המשפחה. האם תרצו שנילחם עליו, או שנניח לו, בשלווה.
ומקווים אנו, שהמשפחה תבין, שהמוות, הוא גם חלק מהחיים. גם כי אם יבינו ויסכימו זה ימנע סבל מהחולה, אך גם אם מותר להוסיף בסוגריים (כי זה עושה את חיינו קלים בהרבה).
ואף כי זה חלק מהחיים, זה לא נהפך ליותר קל. כי ההפתעה תמיד תכה בך, כשתבין, שהאדם הזה, לא יתעורר כבר.
והוא לא יגיב, ולא ידבר, לא יצחק, ולא יתעורר. פתאום נעלם כך, באופן חד צידי. כבר אין אני ואתה, עכשיו יש רק אני.
והחולה הראשון שימות לך, אתה תזכור אותו היטב. כי זה בערך כמו הנשיקה הראשונה, רק שזה צובט יותר בלב.
ובעצם, כשאני חושב על זה, הם מאוד מאוד דומים. שניהם פשוט שלב אחר, במעגל החיים.
וכמו כל חוויה ראשונה, היא נצרבת במקום מיוחד. ואתמול קבעתי מוות לראשונה, וזה ישאר אצלי לעד.
השיחה מהאחות שהשכימה אותי כך לפתע מתוך השינה. בשעה 6:30, לרדת לראות את החולה במהרה.
את המטפלת הסרילנקית עומדת, בראש מיטת החולה. תתעוררי, זה אני היא צועקת לה, ובכי חרישי בגרונה.
והיה צפוי שתמות היא, וכבר שוחחנו אודות מצבה. והשיחה מתועדת בתיק, שלא תסבול סתם נסיון החייאה.
ומנסה למשש אני דופק, להביט אם ישנה נשימה. לחץ דם המכשיר לא מצליח, למדוד מה שמרגיש כמו שעה.
והנשימות, נשימות דמדומים הם, נשימות איטיות רדודות. עד שבית החזה לפתע, מפסיק לרדת ולעלות.
קוקו, אמא, תתעוררי היא צועקת, והבכי הוא רק מתגבר, ואני מבקש מהצוות, את ליבה בבקשה לנטר.
ושוכבת במיטתה על גבה, ועל פיה מסיכה של חמצן, והזרימה במהירות 10 ליטר, כפי שהיה לא מזמן.
וטמפרטורת גופה, רגילה היא, והדופק שנמוש הוא שלי, כי במוניטור פס ישר מופיע, אקג עכשיו, מבקש שוב אני.
ומתקשר לבן ולנכד, תגיעו בבקשה אני מבקש. מצבה של סבתא התדרדר, ומעברו השני של הקו, קול רועד וחושש.
ומדפיס באקג תרשים, עם פס ישר שלא מותיר ספק. ואחרי כמה דקות פונה אני למטפלת, ואומר לה בעדינות, שהיא כבר לא תתעורר.
וקשה להישאר אדיש, כשמישהו לידך זועק ובוכה. וכמה שצחוק זה דבר מדבק, בכי מדבק בהרבה.
וכשמגיעים, הבן והנכד, תופס אני אותם במסדרון, לפני שיכנסו לחדר, ומספר להם ביגון.
ומשפיל מבט לרצפה, כאילו אני הוא זה שרצח. ורואה את הדמעות מופיעות, בעיניהם, כשמבינים, שמלאך המוות לקח.
ובפרוטוקול הטיפול בנפטר מופיע כי יש לומר "שמות", שאלו פסוקים שנהוג לומר, בעת יציאת נשמות.
ו-20 דקות ממתינים, בלי לגעת בגופה. לפני שמכסים את הראש בסדין, ומעבירים אל עבר קבורה.
ומכינים תעודת פטירה, ומוסרים כך באופן רשמי. ולחיצת יד לוחצים את ידו, סוגרים מעגל באופן סמלי.
והבן אז הולך לדרכו, להיות קצת עם הנכדים. ואני לוקח את התיק והמפתחות, לבית עם הבגדים.
וברמזור, בפינה של בן צבי/בצלאל, בוכה לארבע שניות. לפני שנכנס מתחת לשמיכה, ועוצם עיני מראות.
ובכלל, מעניין מי הוא מלאך המוות הזה, ואם יש לו בית, היכן גר.
או בטח שוכר הוא עשרות דירות, ליד בתי חולים בעיר ובכפר.
ואיך נראה הוא, ואם יש לו פנים. כי רק את רוחו מרגיש אני לפעמים,
כשמהלך לו כך חופשי במחלקה, נכנס בין חדרי החולים בשתיקה.
והממזר הזה, גם מפלרטט עם החולים, קורץ פה, קורץ שם בלי להשאיר סימנים.
והיום הממזר לקח עוד איש יקר. את ד"ר רון שפירא, שהנחה אותי בעבודת הגמר.
איש יקר, חרוץ, נדיר ומיוחד. מלא ענוה ופשטות וכשרון מכל הבא ליד.
בגיל ארבעים ושש, עם סרטן בלבלב, הלך היום גם הוא, בשלווה, ללא קרב.
אבינו מלכנו, היושב במרומים, חוס נא עלינו, ועל היתומים.
ונכון שזה טבעי, ונכון שזה נשיקה, אבל קשה לנו לקבל את זה בשתיקה.
וכרופאים, המתמודדים עם החולי, המוות הוא רק שלב נוסף אפשרי. אותו מנסים אנו למנוע, אך זה לא תמיד אפשרי.
כי אם המוות כל כך ודאי הוא, יש גבול מה ניתן לעשות. ואם אדם זקן וחולה, לא יקרו פתאום נפלאות.
וחולים זקנים וקשים, מנסים לשאול את המשפחה. האם תרצו שנילחם עליו, או שנניח לו, בשלווה.
ומקווים אנו, שהמשפחה תבין, שהמוות, הוא גם חלק מהחיים. גם כי אם יבינו ויסכימו זה ימנע סבל מהחולה, אך גם אם מותר להוסיף בסוגריים (כי זה עושה את חיינו קלים בהרבה).
ואף כי זה חלק מהחיים, זה לא נהפך ליותר קל. כי ההפתעה תמיד תכה בך, כשתבין, שהאדם הזה, לא יתעורר כבר.
והוא לא יגיב, ולא ידבר, לא יצחק, ולא יתעורר. פתאום נעלם כך, באופן חד צידי. כבר אין אני ואתה, עכשיו יש רק אני.
והחולה הראשון שימות לך, אתה תזכור אותו היטב. כי זה בערך כמו הנשיקה הראשונה, רק שזה צובט יותר בלב.
ובעצם, כשאני חושב על זה, הם מאוד מאוד דומים. שניהם פשוט שלב אחר, במעגל החיים.
וכמו כל חוויה ראשונה, היא נצרבת במקום מיוחד. ואתמול קבעתי מוות לראשונה, וזה ישאר אצלי לעד.
השיחה מהאחות שהשכימה אותי כך לפתע מתוך השינה. בשעה 6:30, לרדת לראות את החולה במהרה.
את המטפלת הסרילנקית עומדת, בראש מיטת החולה. תתעוררי, זה אני היא צועקת לה, ובכי חרישי בגרונה.
והיה צפוי שתמות היא, וכבר שוחחנו אודות מצבה. והשיחה מתועדת בתיק, שלא תסבול סתם נסיון החייאה.
ומנסה למשש אני דופק, להביט אם ישנה נשימה. לחץ דם המכשיר לא מצליח, למדוד מה שמרגיש כמו שעה.
והנשימות, נשימות דמדומים הם, נשימות איטיות רדודות. עד שבית החזה לפתע, מפסיק לרדת ולעלות.
קוקו, אמא, תתעוררי היא צועקת, והבכי הוא רק מתגבר, ואני מבקש מהצוות, את ליבה בבקשה לנטר.
ושוכבת במיטתה על גבה, ועל פיה מסיכה של חמצן, והזרימה במהירות 10 ליטר, כפי שהיה לא מזמן.
וטמפרטורת גופה, רגילה היא, והדופק שנמוש הוא שלי, כי במוניטור פס ישר מופיע, אקג עכשיו, מבקש שוב אני.
ומתקשר לבן ולנכד, תגיעו בבקשה אני מבקש. מצבה של סבתא התדרדר, ומעברו השני של הקו, קול רועד וחושש.
ומדפיס באקג תרשים, עם פס ישר שלא מותיר ספק. ואחרי כמה דקות פונה אני למטפלת, ואומר לה בעדינות, שהיא כבר לא תתעורר.
וקשה להישאר אדיש, כשמישהו לידך זועק ובוכה. וכמה שצחוק זה דבר מדבק, בכי מדבק בהרבה.
וכשמגיעים, הבן והנכד, תופס אני אותם במסדרון, לפני שיכנסו לחדר, ומספר להם ביגון.
ומשפיל מבט לרצפה, כאילו אני הוא זה שרצח. ורואה את הדמעות מופיעות, בעיניהם, כשמבינים, שמלאך המוות לקח.
ובפרוטוקול הטיפול בנפטר מופיע כי יש לומר "שמות", שאלו פסוקים שנהוג לומר, בעת יציאת נשמות.
ו-20 דקות ממתינים, בלי לגעת בגופה. לפני שמכסים את הראש בסדין, ומעבירים אל עבר קבורה.
ומכינים תעודת פטירה, ומוסרים כך באופן רשמי. ולחיצת יד לוחצים את ידו, סוגרים מעגל באופן סמלי.
והבן אז הולך לדרכו, להיות קצת עם הנכדים. ואני לוקח את התיק והמפתחות, לבית עם הבגדים.
וברמזור, בפינה של בן צבי/בצלאל, בוכה לארבע שניות. לפני שנכנס מתחת לשמיכה, ועוצם עיני מראות.
ובכלל, מעניין מי הוא מלאך המוות הזה, ואם יש לו בית, היכן גר.
או בטח שוכר הוא עשרות דירות, ליד בתי חולים בעיר ובכפר.
ואיך נראה הוא, ואם יש לו פנים. כי רק את רוחו מרגיש אני לפעמים,
כשמהלך לו כך חופשי במחלקה, נכנס בין חדרי החולים בשתיקה.
והממזר הזה, גם מפלרטט עם החולים, קורץ פה, קורץ שם בלי להשאיר סימנים.
והיום הממזר לקח עוד איש יקר. את ד"ר רון שפירא, שהנחה אותי בעבודת הגמר.
איש יקר, חרוץ, נדיר ומיוחד. מלא ענוה ופשטות וכשרון מכל הבא ליד.
בגיל ארבעים ושש, עם סרטן בלבלב, הלך היום גם הוא, בשלווה, ללא קרב.
אבינו מלכנו, היושב במרומים, חוס נא עלינו, ועל היתומים.
ונכון שזה טבעי, ונכון שזה נשיקה, אבל קשה לנו לקבל את זה בשתיקה.
