הו אוסטרליה, אוסטרליה.
ארץ זבת חלב וטים טם.
אשרי בניך, ובנותיך. גולשייך, חופייך, וקנגורייך.
דובי הקואלה שלך, הלועסים עלי אקליפטוס בין שינה לשינה.
סניפי ה7/11 שלך, עם הslurpee (הברד המוגז שלך) בדולר אוסטרלי אחד.
רבבות אלפי אלפים של מסעדות אסיאתיות, תאילנדיות, סיניות, מלזיות, ויאטנמיות הפזורות על כל גבעה רמה, ותחת כל עץ רענן, במחיר שווה לכל נפש.
למנות שבחייך כעת, יקצר את זמן הנאתי מהם, אשר על כן אקצר, ורק אספר לכם מעט, ממה שהתרחש, בחדר המיון בו שהיתי החודש, במרכז סידני.
ומעולם לא ראיתי חדר מיון, שהרגיש לי ישר כמו ספריה. שהרי רגיל הייתי, לחדרי מיון עם עשרות חולים שוכבים במסדרון, ללא מקום במעבר. לרעש עצום, והמולה גדולה. מטופלים מלווים באחד עד 7 מלווים, וכל דכפין יבוא ויצא מחדר המיון. האחד יניח תפילין, ורעהו יחלק קפה לחולים. השלישי יבוא עם חבריו, ויעברו להם עם כלי נגינה, ישמחו את החולים.
אך כאן, החולה יכנס לבדו. אולי בן משפחה אחד יתלווה אליו אם ירצה. ודממה חרישית ישנה באויר. כל הרופאים והאחיות מבצעים מלאכתם נאמנה. וחדר המיון נעול הוא, והכניסה מותרת רק לאחר שיבוא הרופא ויקרא לך, החולה. או אם הינך חולה קשה, תגיע ודאי באמבולנס, ואז כרוז יקרא כי הגיע קטגוריה 1 או 2 לאזור האמבולנסים, מה שאומר שיש לך לראותו מיידית או תוך דקה. ואכן בזמנים עומדים הם הצוות.
ולבד מאותו כרוז, דממה חרישית באויר. לעתים תישמע צפצוף מכונה, או מוניטור. לעתים קול שיחה של רופא, או גניחה של חולה. אך יתר הזמן, כלל לא תחוש שהינך בחדר מיון.
והמטופלים, לא יפריעו את עבודתך בכל 30 שניות, וישאלו אותך מה איתם. ומה עם הבדיקה שלהם. שהם חזרו מהCT, ולמה אף אחד לא בא אליהם. היכן האורתופד, ומדוע הוא כבר לא בא 3 שעות, ואז מה אם יש טראומה, אין עוד אורתופד בנמצא? לא יבקשו כוס מים, וגם לא אם אפשר להטעין את הטלפון. לא תצטרך להסביר להם שהתקשרת כבר 4 פעמים לאורולוג, ואל תדאג, הוא יודע שאתה מחכה לו, ולא נורא, אם כואב לך בינתיים בשלפוחית ויש לך דם בשתן.
אולי משום שהינם אוסטרלים, מלאי נימוסים וסבלנות כרימון, אך אולי משום שמההתחלה, הם יודעים ומרגישים, שמטפלים בהם. מטפלים בהם, כי יש אחות על כל 5 חולים. וכל חולה נמצא במקום מוגדר, שקט ורגוע, ויודע שמטפלים בו. ואכן מטפלים בו, כי אין אחות אחת שמטפלת ב-15 איש או יותר כנהוג במחוזותינו, ושחצי מהזמן צריך לחפש אחריה כי עסוקה היא. ובוודאי שתהיה עסוקה היא. ובוודאי שגם אין לה שום סיכוי שבעולם לטפל בכולם כמו שצריך. שהרי מרגע שאתה מבקש ממנה לתת תרופה, או לקחת בדיקה, זה יקח לה לפעמים שעה, עד שתתפנה לזה, ותמצא זמן. וגם זה, אחרי ש-3 פעמים נוספות תבקש ממנה, שמא שכחה היא, מרוב עומס, ומטלות לעשות.
במיון באוסטרליה, פתאום תראה המון צוות רפואי. גדודים גדודים של אחיות ורופאים. לא תצטרך לחפש או לרדוף אחרי רופא או אחות. המקסימום שחיכיתי היה 30 שניות עד שמצאתי את מי שחיפשתי. אם לרגע הייתי מסתובב ונראה אבוד, פרצוף אוסטרלי מחייך במדים כחולים היה/היתה שואלים אותי, אם הכל בסדר, ואם אני צריך משהו. בוא ואראה לך איפה המחטים, או איך עובדת מכונת השתן. העוגיות לצוות נמצאות כאן, ומכונת הקרח מעבר לפינה.
וטרם כל פניה, היית מציג עצמך, שימך, היכרות מנומסת קצרה, ורק אז מגיעים לעיקר הבקשה.
לא היתה מזכירה אחת שהיתה אחראית על כל המיון, הרופאים, האחיות, הבדיקות וכו', שכל פניה אליה מתנהלת בחטף תוך כדי שהיא עונה לטלפון. היו 3 אנשי צוות לפחות שעסקו במינהלות. וזה עבור מיון עם 30 מיטות. והכל מתנהל בשקט, ובסדר מופתי.
ובאופן מפתיע, כאשר יש מספיק צוות רפואי, אז ניתן גם להעניק לאנשים טיפול, כפי שצריך.
כאשר לא היתה מיטה פנויה, וחשבתי להתחיל לשוחח עם החולה, ולבדוק אותו בכיסא בו המתין (לבד), הסביר לי הרופא הבכיר כי לא תוכל באמת לתת לו ככה טיפול טוב, ככה, במסדרון. צריך שתהיה לו מיטה, ווילון. אותו רופא שהיה אחר כך הולך ומסביר למטופלים משך דקות ארוכות מה יש להם, איך קוראים למחלה, ומה ניתן לעשות.
ונהוג להדפיס כאן דף מידע, לחולה, עם עיקרי מחלתו הבסיסית, כדי שיוכל גם לקרוא ולהחכים. לא משחררים חולה בלי דף מידע. ודפים מיוחדים ומאגר מיוחד יש לצורך הענין.
כאשר לא היתה מיטה פנויה, וחשבתי להתחיל לשוחח עם החולה, ולבדוק אותו בכיסא בו המתין (לבד), הסביר לי הרופא הבכיר כי לא תוכל באמת לתת לו ככה טיפול טוב, ככה, במסדרון. צריך שתהיה לו מיטה, ווילון. אותו רופא שהיה אחר כך הולך ומסביר למטופלים משך דקות ארוכות מה יש להם, איך קוראים למחלה, ומה ניתן לעשות.
ונהוג להדפיס כאן דף מידע, לחולה, עם עיקרי מחלתו הבסיסית, כדי שיוכל גם לקרוא ולהחכים. לא משחררים חולה בלי דף מידע. ודפים מיוחדים ומאגר מיוחד יש לצורך הענין.
ואם יש משהו שאינך בטוח בו בעיבוד החולה, אז מתקשרים לרופא המשפחה. מתייעצים עמו, מה דעתו, ומדוע נשלח. ופעם אפילו ביקשו ממני, להתקשר לרופא המשפחה, על מנת לברר אם הגלולה למניעת הריון שלוקחת האישה, הוא במינון של 50 מ"ג, או 100 מ"ג. למרות, שזה לא היה חשוב בשום צורה ואופן, אבל פשוט, אי אפשר לא לכתוב במדויק מה יש לחולה, ומה לוקחת. בארץ דרך אגב, היו זורקים אותה למחלקה, או הביתה, ושמישהו אחר ישבור את הראש.
כשיש מספיק צוות רפואי, שכשמגיע פצוע טראומה הופכים אותו על הצד, באופן מפוקח וזהיר, 5 אנשים, ולא 2, או 3 או מי שנמצא באזור. ובראש המיטה, יעמוד מישהו, ויספור, באופן מסודר, כמו שצריך.
כשיש מספיק צוות רפואי, הסדינים יתחלפו להם חיש חש, בין מטופל למטופל, ולא יהיה צורך לחפש את המנקה, או בת השירות (אתם מבינים, משתמשים בבנות שירות כדי לחסוך בכסף) שיבואו כעבור 10 דקות. ועד אז, כבר יותר מהר להחליף בעצמך. פלא שיש המתנה ארוכה.
כשיש מספיק צוות רפואי, גם תמיד יהיו סדינים בארון, וכשתזמין סניטר לקחת מישהו לבדיקה, הוא יגיע די מהר.
כשיש מספיק צוות רפואי אז יש לרופא המטפל גם זמן רגע לפתוח מאגר מידע, להיזכר, להתעדכן, לפני שהוא שולף טיפול מהמותן. יש גם זמן ללמד את הרופאים הנוספים בסביבה. והידע הזה, לאחר מכן חוזר חזרה אל המטופלים.
במיון באוסטרליה, הצוות מנומס. מציג עצמו כל אחד בפני החולה, מה שמו, ומה תפקידו. מבקש רשות שיבדוק. טרם כל פרוצדורה מסביר ארוכות אודות הסיכונים והסיכויים בפרוצדורה, ועונה בסבלנות לשאלות. לא תחתום פה וגמרנו.
במיון באוסטרליה, כשאתה מזמין צילום רנטגן, והוא רגע מתעכב כי האחות באמצע להכניס קטטר למטופל, אז טכנאי הרנטגן לא מתעצבן עליך, למה קראת לו, ועכשיו הוא צריך לחכות. ובכלל הטכנאים לא יתווכחו איתך, אם זו בדיקה דחופה, או המצריכה שהם יבואו לצלם. כי גם הטכנאים, עובדים בנחת, עם מספיק צוות, ולא מרגישים שהם עומדים מול מטלות בלתי אפשריות.
כשיש מספיק צוות רפואי, יש גם זמן חוץ מלתפור את הפצע, גם קצת לנקות מסביב את הדם היבש, להשקיע, בראש המדמם הזה, כאילו זה היה הראש של אמא שלך, ולא רק לתפור, לחבוש, ושהיא תנקה את עצמה בבית.
כשיש מספיק צוות רפואי, יהיו אחיות, ורופאים שיראו אותך, וישאלו אם תרצה עזרה כאן בלקיחת דמים, או שיצטרפו אליך. ובכלל, אם אתה עושה בדיקה רקטלית, תמיד תיכנס איתך גם אחות. שלא יגידו אחר כך ש...
פתאום הצוות עוזר אחד לשני, בכיף, בחיוך. וואלה, לא רבים, הרופאים והאחיות. למה זה התפקיד שלנו, ולא שלהם. לא ממורמרים, וכועסים. ותכניס אתה בבקשה את העירוי. כי כשעובדים בעומס הגיוני, יש פנאי גם לפרגן.
בכלל, הצוות הרפואי לא עסוק במגננה כל הזמן. לא יודע איך לומר זאת, אבל דעו לכם, שבארץ, יש הפרדה מאוד חזקה בין הצוות "הפרסונל" לבין החולים. כל חולה יתאמץ כדי להיות "פרסונל", כדי לקבל איזה יחס מעט יותר מועדף, להרגיש אחד מהצוות. כי באמת, זה איזה מנגנון הגנה, מפני החולים הרבים שמתנפלים עליך, וכאן, בתוך עולם הפרסונל, אתם כולכם שותפים לחוויה, לקבוצה, ובמעט מוגנים. תבוא עם חלוק לבן או בלי חלוק לבן- חד משמעית יהיה הבדל בטיפול.
אבל באוסטרליה, רוב הרופאים בכלל לובשים בגדים רגילים, רק תג, וסטטוסקופ יבדילו בינם לבין החולים. והפרסונל בכלל לא יקבלו הנחה בקפיטריה, או כל הנחה שהיא. ואין הצורך הזה, לשמור על דיסטנס, והבדלה בין הרופא והחולה. אפשר להתקרב, ולהיות עם החולה, ללא חשש, שיתנפל עליך, ויגזול אותך מעצמך. והטיפול של סתם חולה, או של פרסונל, למען האמת, יהיה זהה. ומצויין לשניהם.
במיון באוסטרליה, לא קורה שתלך הביתה כל יום חצי שעה, או שעה אחרי הזמן הקבוע, כי מראש, יש חפיפה בין המשמרות, וההעברות נעשות בזמן החפיפה, ובזמן לפני שתלך, אתה לא תיקח חולים חדשים, אלא המשמרת החדשה תיקח. וככה, אתה גם תוכל לנהל חיים נורמליים, ולקבוע פגישות אחרי העבודה, או סתם לאסוף את הילדה בזמן מהגן.
ולא יקרה, שבסוף יום, תצטרך לחפש, למי אפשר להעביר את החולים שלך, וכל רופא, לא ירצה לקחת על עצמו עוד אחריות, ויעדיף שתעביר אם אפשר בבקשה, לרופא השני. והחולים, בחילופי המשמרת, בכלל לא ישימו לב שיש חילוף משמרת, כי הם, לא נאלצו להמתין 3 שעות, בזמן שמשמרת אחת, הפסיקה לקחת חולים חדשים, ועד שהמשמרת החדשה הגיעה, התאפסה, והתחילה לראות חולים.
לבדיקת US קובעים פגישה. את מוזמנת ל- 3:30, וזה קורה, אכן, ב-3:30. כי לא העמיסו על הטכנאי מיליון בדיקות רגילות ודחופות בין לבין, באופן שאי אפשר לדעת לעולם, באיזה שעה תהיה הבדיקה, או הניתוח. ותצום עכשיו, כי אולי הבדיקה תקרה, ומקסימום תצום שוב מחר, אם היא לא קרתה.
והמטופלים לא מסתובבים לבד, אבודים בחדר המיון, מחפשים את המיון האורתופדי או את הרנטגן, כי אחות, או טכנאי תיקח אותם ממקום למקום, ואם לא יקחו אותם, הם יוכלו לעקוב אחרי הפס הצבעוני על הרצפה, שיוביל אותם לאזור המיועד.
וכשיש לך חיים נורמלים, ואתה רופא שמח ומאושר, שיש לו גם זמן לנשום, אתה תסתובב במיון רגוע. עם חיוך על הפנים, תאמר שלום יפה לכל מטופל. ואם הוא בלחץ תגיד לו במבטא אוסטרלי כבד No Worries.
וכשיש לך זמן לעבוד כמו שצריך, אז אפשר לבדוק את מזוודת ההחייאה כמו שצריך לפני שמעבירים חולה מורכב, ולא תרגיש כאילו אתה עושה פשע נורא, אם חלילה תעכב את העברת החולה בדקה, כי מה לעשות צריך לבדוק שיש ציוד להחייאה בנמצא.
וכשיש מספיק צוות, כשמגיעה החייאה, כל איש צוות מקבל מדבקה עם צבע אחר, ותפקידו בהחייאה, מי על ההנשמה, ומי על העיסויים, מי רושם, ומי מנהל את הארוע. ואיכשהו, הכל מתנהל טוב, בשקט וברוגע, באופן שמעורר השראה.
כשיש מספיק זמן, יש לך גם זמן במהלך משמרת, לשוחח 4 דקות שיחה שלא קשורה לרפואה, עם אחד האחים, כזה גבוה עם שיער ארוך וחלק, על גלישה, ועל איפה יש את הגלים הכי טובים, ועם איזה גלשן אתה גולש.
ובמשמרת הלילה, אשכרה יש זמנים שאין חולים, אבל הם לא הולכים אז לישון, הם משחקים משחק חשיבה. ולסניטרים יש בחוץ שולחן פינג פונג, והם גם משחקים בו קצת, בזמן ההפסקה.
כשיש מספיק צוות, יש לאחיות שעה הפסקה באמצע משמרת לאכול, והרופאים יכולים לומר שהם רוצים ללכת לאכול, בלי להרגיש נקיפות מצפון, שכל עול המדינה מוטל על כתפיהם, ואין להם תחליף. כי יש להם עוד רופאים רבים, ומשמרת נוספת שהגיעה כעת, עם חפיפה, שיעבדו בזמן שהם אוכלים.
כשיש מספיק צוות, עובדים 4 משמרות של 10 שעות בשבוע, והיתר מוקדש לחיים והנאה.
כשלא חסר צוות, כששומעים קולות של מטופל מקיא, ישר ניגשים 3 אחיות ובודקות עם הכל בסדר. ולא. לא מחכים עד שיבוא בן משפחה מהחדר הסמוך לדווח שמישהו מקיא, ואז לומר לו שאתה באמצע משהו, אבל שילך לקחת שקית הקאה מהחדר ליד.
כשיש מספיק צוות, החולים יודעים שמטפלים בהם. לא. הם לא סובלים מחרדת נטישה, ושיכחה. פעם אחת בחודש שלם שהייתי שם, מטופלת אחת שאלה אותי אם שכחנו אותה.
כשיש מספיק צוות, יש לך זמן להסתכל ולהתעדכן מה קרה עם החולה שלך מאתמול. וגם לקבל ולתת משוב, למקרה שטעית באבחנה, ואיך ניתן להשתפר.
כשיש מספיק צוות, יש זמן לרופא הבכיר לנהל שיחה עם הרופאים הצעירים, לשאול מה היה לכם טוב השבוע, ומה היה השיא של השבוע עבורכם. לשמוע את אחד הרופאים מספר שהוא מאוד נהנה להכין טוסט ותה לאחת החולות שהגיעה עם תלונות בטן, ומשהצליחה לאכול ולשתות, שחרר אותה. אשכרה, יש זמן לדברים האלה, להכין תה, וטוסט למטופל.
יש גם זמן לומר שלום לצוות שעובד איתך, ולהכיר פנים, שמות, סיפורים.
כשיש מספיק צוות, לא מתעצבנים על הרופא מהקופת חולים ששלח מטופל "סתם" למיון, אלא מבינים, שכנראה שהוא לא ידע לנהל את החולה בעצמו, ושזה בסדר.
כשיש מספיק צוות רפואי, כשרופא מגיע בבוקר ולא מרגיש טוב, לא מצפים ממנו להסתובב כל היום במחלקה, או לעבוד 26 שעות עם שיעול, ונזלת. אלא מסבירים לו שנגמרו הימים ההם- לך הביתה, תנוח. כי באמת, יש מישהו שיעשה את העבודה במקומך.
כשיש מספיק צוות, הדברים עובדים מסודר. וכשמטופל יברח הביתה בלי לקחת את מכתב השחרור, אחת המזכירות תציע פשוט לשלוח לו את מכתב השחרור הביתה בדואר. את המכתב אגב יש לקפל, ולהכניס למעטפה, טרם מסירתו למטופל.
ודרך אגב, גם שומרים פה בקנאות על פרטיות החולים. ואם בטעות הצילום של העקיצה בזרוע, נשלחה לוואטסאפ הלא נכון, ומישהו רנדומלי קיבל תמונה של יד, חייבים לדווח למטופל, ולציין זאת בגליון של החולה.
כי ככה הם האוסטרלים, בוקים, מרובעים, עושים הכל לפי הכללים.
אבל הו, כמה שזה יכול להיות נעים, ומרגיע כשהכל עובד חלק, מסודר, ולפי הכללים בחדר המיון.
והסטטיסטיקות של חדר המיון, מועלים בשידור חי, לאתר אינטרנט. ומטופל יכול לראות בכל חדר מיון, כמה ממתינים יש כעת בתור, מה משך ההמתנה המשוער, ומה משך ההמתנה הממוצע, לפני שיחליט לאיזה חדר מיון ללכת.
ואם אורח קבע, באחד יש זמני המתנה ארוכים, מתכנסים להם במשרד הבריאות, ובודקים מדוע זה, וכנראה שאין שם מספיק צוות, ומוסיפים רופאים. ולא מגיעה מיד את האחות הראשית, שתנזוף ברופאים, מדוע הם כה מתמהמהים, ומדוע זמני ההמתנה ארוכים, שהרי, בוודאי בגללכם באה אלינו הרעה הזאת.
בכלל, אם הייתי יכול לסכם, במיון באוסטרליה יש לרופאים כח, זמן וחשק אשכרה לרפא ולטפל בחולים, במקסימום הניתן. ולא רק להביא אותם למצב שהם יחסית יציבים ולהעיף אותם הביתה.
וזה לא כי הם יותר נחמדים או אנושיים או משהו, אלא סתם, כי כדי שתוכל לטפל ולהשקיע מכל הלב, צריך שיהיה לך את הזמן והפנאי. ואם מראש אין מספיק צוות, ואתה עובד כמו 2 אנשים, בלי שאכלת או ישנת ואתה שחוק. אז שיהיה בהצלחה לכולנו.
ומאוד רוצה הייתי, להיות רופא בחדר מיון בארץ, רק שמה לעשות, שבתנאים הנוכחיים, וזה בערך כמו לשכב על הרצפה מחוץ לאצטדיון טדי בסוף משחק, ולתת להמון לרמוס אותך.
ולצערי, לא עושה רושם, שלמישהו זה מזיז, או איכפת. לא להנהגה, ואפילו כבר לא לרופאים בשטח, שהתרגלו לעבוד בתנאים האלה. אפילו להתאגד כבר אין להם כוח.
ומי שימשיך לסבול, אלו החולים, והמשפחות, והרופאים. מעגל של סבל. שמאוד קל לפתור, אם רק, מישהו שם למעלה או למטה, יחליט לשנות משהו. ואולי, להוסיף עוד כמה רופאים ואחיות למערכת, לפחות, שנעמוד בסטנדרטים של הOECD, ולא נהיה בתחתית הטבלה, כפי שקורה.
ועד אז, אם מישהו רוצה להסביר לי בבקשה, למה לי להישאר ולעבוד בארץ בתנאים האלה, אשמח.
כי באמת חבל שאעזוב, שהרי בארץ, חסרים רופאים, ובאוסטרליה כפי שהבנתם, קצת פחות.
אז ביבי? כחלון? מישהו?
כשיש מספיק צוות רפואי, הסדינים יתחלפו להם חיש חש, בין מטופל למטופל, ולא יהיה צורך לחפש את המנקה, או בת השירות (אתם מבינים, משתמשים בבנות שירות כדי לחסוך בכסף) שיבואו כעבור 10 דקות. ועד אז, כבר יותר מהר להחליף בעצמך. פלא שיש המתנה ארוכה.
כשיש מספיק צוות רפואי, גם תמיד יהיו סדינים בארון, וכשתזמין סניטר לקחת מישהו לבדיקה, הוא יגיע די מהר.
כשיש מספיק צוות רפואי אז יש לרופא המטפל גם זמן רגע לפתוח מאגר מידע, להיזכר, להתעדכן, לפני שהוא שולף טיפול מהמותן. יש גם זמן ללמד את הרופאים הנוספים בסביבה. והידע הזה, לאחר מכן חוזר חזרה אל המטופלים.
במיון באוסטרליה, הצוות מנומס. מציג עצמו כל אחד בפני החולה, מה שמו, ומה תפקידו. מבקש רשות שיבדוק. טרם כל פרוצדורה מסביר ארוכות אודות הסיכונים והסיכויים בפרוצדורה, ועונה בסבלנות לשאלות. לא תחתום פה וגמרנו.
במיון באוסטרליה, כשאתה מזמין צילום רנטגן, והוא רגע מתעכב כי האחות באמצע להכניס קטטר למטופל, אז טכנאי הרנטגן לא מתעצבן עליך, למה קראת לו, ועכשיו הוא צריך לחכות. ובכלל הטכנאים לא יתווכחו איתך, אם זו בדיקה דחופה, או המצריכה שהם יבואו לצלם. כי גם הטכנאים, עובדים בנחת, עם מספיק צוות, ולא מרגישים שהם עומדים מול מטלות בלתי אפשריות.
כשיש מספיק צוות רפואי, יש גם זמן חוץ מלתפור את הפצע, גם קצת לנקות מסביב את הדם היבש, להשקיע, בראש המדמם הזה, כאילו זה היה הראש של אמא שלך, ולא רק לתפור, לחבוש, ושהיא תנקה את עצמה בבית.
כשיש מספיק צוות רפואי, יהיו אחיות, ורופאים שיראו אותך, וישאלו אם תרצה עזרה כאן בלקיחת דמים, או שיצטרפו אליך. ובכלל, אם אתה עושה בדיקה רקטלית, תמיד תיכנס איתך גם אחות. שלא יגידו אחר כך ש...
פתאום הצוות עוזר אחד לשני, בכיף, בחיוך. וואלה, לא רבים, הרופאים והאחיות. למה זה התפקיד שלנו, ולא שלהם. לא ממורמרים, וכועסים. ותכניס אתה בבקשה את העירוי. כי כשעובדים בעומס הגיוני, יש פנאי גם לפרגן.
בכלל, הצוות הרפואי לא עסוק במגננה כל הזמן. לא יודע איך לומר זאת, אבל דעו לכם, שבארץ, יש הפרדה מאוד חזקה בין הצוות "הפרסונל" לבין החולים. כל חולה יתאמץ כדי להיות "פרסונל", כדי לקבל איזה יחס מעט יותר מועדף, להרגיש אחד מהצוות. כי באמת, זה איזה מנגנון הגנה, מפני החולים הרבים שמתנפלים עליך, וכאן, בתוך עולם הפרסונל, אתם כולכם שותפים לחוויה, לקבוצה, ובמעט מוגנים. תבוא עם חלוק לבן או בלי חלוק לבן- חד משמעית יהיה הבדל בטיפול.
אבל באוסטרליה, רוב הרופאים בכלל לובשים בגדים רגילים, רק תג, וסטטוסקופ יבדילו בינם לבין החולים. והפרסונל בכלל לא יקבלו הנחה בקפיטריה, או כל הנחה שהיא. ואין הצורך הזה, לשמור על דיסטנס, והבדלה בין הרופא והחולה. אפשר להתקרב, ולהיות עם החולה, ללא חשש, שיתנפל עליך, ויגזול אותך מעצמך. והטיפול של סתם חולה, או של פרסונל, למען האמת, יהיה זהה. ומצויין לשניהם.
במיון באוסטרליה, לא קורה שתלך הביתה כל יום חצי שעה, או שעה אחרי הזמן הקבוע, כי מראש, יש חפיפה בין המשמרות, וההעברות נעשות בזמן החפיפה, ובזמן לפני שתלך, אתה לא תיקח חולים חדשים, אלא המשמרת החדשה תיקח. וככה, אתה גם תוכל לנהל חיים נורמליים, ולקבוע פגישות אחרי העבודה, או סתם לאסוף את הילדה בזמן מהגן.
ולא יקרה, שבסוף יום, תצטרך לחפש, למי אפשר להעביר את החולים שלך, וכל רופא, לא ירצה לקחת על עצמו עוד אחריות, ויעדיף שתעביר אם אפשר בבקשה, לרופא השני. והחולים, בחילופי המשמרת, בכלל לא ישימו לב שיש חילוף משמרת, כי הם, לא נאלצו להמתין 3 שעות, בזמן שמשמרת אחת, הפסיקה לקחת חולים חדשים, ועד שהמשמרת החדשה הגיעה, התאפסה, והתחילה לראות חולים.
לבדיקת US קובעים פגישה. את מוזמנת ל- 3:30, וזה קורה, אכן, ב-3:30. כי לא העמיסו על הטכנאי מיליון בדיקות רגילות ודחופות בין לבין, באופן שאי אפשר לדעת לעולם, באיזה שעה תהיה הבדיקה, או הניתוח. ותצום עכשיו, כי אולי הבדיקה תקרה, ומקסימום תצום שוב מחר, אם היא לא קרתה.
והמטופלים לא מסתובבים לבד, אבודים בחדר המיון, מחפשים את המיון האורתופדי או את הרנטגן, כי אחות, או טכנאי תיקח אותם ממקום למקום, ואם לא יקחו אותם, הם יוכלו לעקוב אחרי הפס הצבעוני על הרצפה, שיוביל אותם לאזור המיועד.
וכשיש לך חיים נורמלים, ואתה רופא שמח ומאושר, שיש לו גם זמן לנשום, אתה תסתובב במיון רגוע. עם חיוך על הפנים, תאמר שלום יפה לכל מטופל. ואם הוא בלחץ תגיד לו במבטא אוסטרלי כבד No Worries.
וכשיש לך זמן לעבוד כמו שצריך, אז אפשר לבדוק את מזוודת ההחייאה כמו שצריך לפני שמעבירים חולה מורכב, ולא תרגיש כאילו אתה עושה פשע נורא, אם חלילה תעכב את העברת החולה בדקה, כי מה לעשות צריך לבדוק שיש ציוד להחייאה בנמצא.
וכשיש מספיק צוות, כשמגיעה החייאה, כל איש צוות מקבל מדבקה עם צבע אחר, ותפקידו בהחייאה, מי על ההנשמה, ומי על העיסויים, מי רושם, ומי מנהל את הארוע. ואיכשהו, הכל מתנהל טוב, בשקט וברוגע, באופן שמעורר השראה.
כשיש מספיק זמן, יש לך גם זמן במהלך משמרת, לשוחח 4 דקות שיחה שלא קשורה לרפואה, עם אחד האחים, כזה גבוה עם שיער ארוך וחלק, על גלישה, ועל איפה יש את הגלים הכי טובים, ועם איזה גלשן אתה גולש.
ובמשמרת הלילה, אשכרה יש זמנים שאין חולים, אבל הם לא הולכים אז לישון, הם משחקים משחק חשיבה. ולסניטרים יש בחוץ שולחן פינג פונג, והם גם משחקים בו קצת, בזמן ההפסקה.
כשיש מספיק צוות, יש לאחיות שעה הפסקה באמצע משמרת לאכול, והרופאים יכולים לומר שהם רוצים ללכת לאכול, בלי להרגיש נקיפות מצפון, שכל עול המדינה מוטל על כתפיהם, ואין להם תחליף. כי יש להם עוד רופאים רבים, ומשמרת נוספת שהגיעה כעת, עם חפיפה, שיעבדו בזמן שהם אוכלים.
כשיש מספיק צוות, עובדים 4 משמרות של 10 שעות בשבוע, והיתר מוקדש לחיים והנאה.
כשלא חסר צוות, כששומעים קולות של מטופל מקיא, ישר ניגשים 3 אחיות ובודקות עם הכל בסדר. ולא. לא מחכים עד שיבוא בן משפחה מהחדר הסמוך לדווח שמישהו מקיא, ואז לומר לו שאתה באמצע משהו, אבל שילך לקחת שקית הקאה מהחדר ליד.
כשיש מספיק צוות, החולים יודעים שמטפלים בהם. לא. הם לא סובלים מחרדת נטישה, ושיכחה. פעם אחת בחודש שלם שהייתי שם, מטופלת אחת שאלה אותי אם שכחנו אותה.
כשיש מספיק צוות, יש לך זמן להסתכל ולהתעדכן מה קרה עם החולה שלך מאתמול. וגם לקבל ולתת משוב, למקרה שטעית באבחנה, ואיך ניתן להשתפר.
כשיש מספיק צוות, יש זמן לרופא הבכיר לנהל שיחה עם הרופאים הצעירים, לשאול מה היה לכם טוב השבוע, ומה היה השיא של השבוע עבורכם. לשמוע את אחד הרופאים מספר שהוא מאוד נהנה להכין טוסט ותה לאחת החולות שהגיעה עם תלונות בטן, ומשהצליחה לאכול ולשתות, שחרר אותה. אשכרה, יש זמן לדברים האלה, להכין תה, וטוסט למטופל.
יש גם זמן לומר שלום לצוות שעובד איתך, ולהכיר פנים, שמות, סיפורים.
כשיש מספיק צוות, לא מתעצבנים על הרופא מהקופת חולים ששלח מטופל "סתם" למיון, אלא מבינים, שכנראה שהוא לא ידע לנהל את החולה בעצמו, ושזה בסדר.
כשיש מספיק צוות רפואי, כשרופא מגיע בבוקר ולא מרגיש טוב, לא מצפים ממנו להסתובב כל היום במחלקה, או לעבוד 26 שעות עם שיעול, ונזלת. אלא מסבירים לו שנגמרו הימים ההם- לך הביתה, תנוח. כי באמת, יש מישהו שיעשה את העבודה במקומך.
כשיש מספיק צוות, הדברים עובדים מסודר. וכשמטופל יברח הביתה בלי לקחת את מכתב השחרור, אחת המזכירות תציע פשוט לשלוח לו את מכתב השחרור הביתה בדואר. את המכתב אגב יש לקפל, ולהכניס למעטפה, טרם מסירתו למטופל.
ודרך אגב, גם שומרים פה בקנאות על פרטיות החולים. ואם בטעות הצילום של העקיצה בזרוע, נשלחה לוואטסאפ הלא נכון, ומישהו רנדומלי קיבל תמונה של יד, חייבים לדווח למטופל, ולציין זאת בגליון של החולה.
כי ככה הם האוסטרלים, בוקים, מרובעים, עושים הכל לפי הכללים.
אבל הו, כמה שזה יכול להיות נעים, ומרגיע כשהכל עובד חלק, מסודר, ולפי הכללים בחדר המיון.
והסטטיסטיקות של חדר המיון, מועלים בשידור חי, לאתר אינטרנט. ומטופל יכול לראות בכל חדר מיון, כמה ממתינים יש כעת בתור, מה משך ההמתנה המשוער, ומה משך ההמתנה הממוצע, לפני שיחליט לאיזה חדר מיון ללכת.
ואם אורח קבע, באחד יש זמני המתנה ארוכים, מתכנסים להם במשרד הבריאות, ובודקים מדוע זה, וכנראה שאין שם מספיק צוות, ומוסיפים רופאים. ולא מגיעה מיד את האחות הראשית, שתנזוף ברופאים, מדוע הם כה מתמהמהים, ומדוע זמני ההמתנה ארוכים, שהרי, בוודאי בגללכם באה אלינו הרעה הזאת.
בכלל, אם הייתי יכול לסכם, במיון באוסטרליה יש לרופאים כח, זמן וחשק אשכרה לרפא ולטפל בחולים, במקסימום הניתן. ולא רק להביא אותם למצב שהם יחסית יציבים ולהעיף אותם הביתה.
וזה לא כי הם יותר נחמדים או אנושיים או משהו, אלא סתם, כי כדי שתוכל לטפל ולהשקיע מכל הלב, צריך שיהיה לך את הזמן והפנאי. ואם מראש אין מספיק צוות, ואתה עובד כמו 2 אנשים, בלי שאכלת או ישנת ואתה שחוק. אז שיהיה בהצלחה לכולנו.
ולצערי, לא עושה רושם, שלמישהו זה מזיז, או איכפת. לא להנהגה, ואפילו כבר לא לרופאים בשטח, שהתרגלו לעבוד בתנאים האלה. אפילו להתאגד כבר אין להם כוח.
ומי שימשיך לסבול, אלו החולים, והמשפחות, והרופאים. מעגל של סבל. שמאוד קל לפתור, אם רק, מישהו שם למעלה או למטה, יחליט לשנות משהו. ואולי, להוסיף עוד כמה רופאים ואחיות למערכת, לפחות, שנעמוד בסטנדרטים של הOECD, ולא נהיה בתחתית הטבלה, כפי שקורה.
ועד אז, אם מישהו רוצה להסביר לי בבקשה, למה לי להישאר ולעבוד בארץ בתנאים האלה, אשמח.
כי באמת חבל שאעזוב, שהרי בארץ, חסרים רופאים, ובאוסטרליה כפי שהבנתם, קצת פחות.
אז ביבי? כחלון? מישהו?
