אז עוד תורנות, עברה. חלפה לה.
האמת, שאני בכלל לא מבין איך הצליחו לעבור 26 שעות. בבוקר כשהגעתי ב-7 בבוקר לישיבת הבוקר, לא האמנתי שאצליח לשרוד. בכלל לא הייתי אמור להיות היום תורן. פשוט הסטאז'רית השניה (שבחודש שמיני ולא אמורה בכלל לבצע תורנויות), ההיא שרוצה להתמחות במחלקה, שמנדבת את עצמה לתורנויות, כדי שחלילה לא יעדיפו גבר על פניה, לא יכלה להגיע. חופשת מחלה. שמירת הריון. התקצר לה הצוואר. מתי? למחרת התורנות האחרונה שלה.
אז מהיום למחר ביקשו ממני להחליף. אוקיי. אז אני תורן. אתמול גירשתי את החברה שלי מהבית ב-11 שאוכל לישון. והבוקר גירדתי את עצמי מהמיטה בקושי, לאופניים, והיידה התחיל היום.
ישיבת בוקר, ביקור בוקר, ירידה למרפאות טרום ניתוח, לטפל בכמה חולים במיון, בין לבין לבלוע חמגשית ב- 6 דקות, ולעלות חזרה למחלקה.
ב-4 בצהריים, אחרי שקיבלתי רשימת חולים ומטלות, ואחרי שהסטז'ר השני שהיה אמור להיות איתי ירד לניתוח, החלטתי, שאני חייב 10 דקות, לעצום עיניים. אחרת אין סיכוי שאצליח לשרוד.
הנחתי את הראש בחדר רופאים. כיביתי חצי מהפלורוסנטים, כי על המחשב ליד עבד איזה סטודנט על מחקר, ולא רציתי שהוא יעבוד בחושך. 4 דקות עד שנרגעתי והצלחתי טיפה להתנתק. 3 דקות אחרי זה כבר העירו אותי, עם בקשה.
קמתי. התורנות מתחילה.
שתבינו. יש מדינות בעולם, בהם סטאז'ר הוא למעשה רופא לכל דבר. אך במדינות אחרות, נגיד, קטנות, במזרח התיכון שדוברות עברית, סטאז'ר הוא לא לגמרי רופא. כמעט רופא, רק שהוא לא רושם מכתבי שחרור, לא חותם על מרשמים, וגם, הוא הכי נמוך בשרשרת המזון. כל מה ששחור, ואף אחד אחר לא יעשה בבית חולים- קוראים לסטאז'ר. כי מה לעשות. הסטאז' הוא שנה חובה, שאדם חייב לעשות (עם משכורת יש לציין), עד שיקבל תואר. היכן תתבצע השנה, יקבע בהגרלה. מי לטבריה ומי לצפת. ומה שיקרה בסטאז', בחסדי כל בית חולים ומחלקה לקבוע.
יש מדינות, בתי חולים, ומחלקות, אף בישראל, בהם מועסק אדם צעיר (נניח בת שירות לאומי, או מי שסיים קורס קצר) שתפקידו הוא, לקחת בדיקות דם. יקבל תואר פלבטומיסט, והיידה, יתחיל במלאכת האיסוף. פעולה פשוטה, דורשת מיומנות טכנית, שכל אדם יוכל לצבור די מהר. דורשת 7 שנות לימוד? ממש לא. ברוב המדינות אחיות גם לוקחות בדיקות דם אם צריך, ואין צורך שדווקא רופא יקח את הבדיקות. בארץ שתדעו, לאחיות יש איגוד חזק, שהחליט שאחיות מחלקה אסור להם. למה? כי אם אחיות יקחו בדיקות דם, זה יוסיף להם עוד מטלה, ואז לא ישאר להם זמן ליתר המטלות. האמת, שהם צודקות. הם מאוד עסוקות. אבל הבנתם? למי יש זמן? נכון. לרופאים.
אז יש מחלקות שלאחרונה, על מנת להקל על הרופאים החלו להעסיק לוקח דמים, שיוריד את העול הזה, מכתפי הרופא (שדרך אגב לא רק שלוקח הרבה מהזמן, אלא בעיקר קוטע כל רצף של פעולה אחרת. כי תמיד יש איזה מישהו שצריך בדיקה, או עירוי שצריך להכניס, וזה לא מאפשר עבודה רציפה). אך יש מחלקות, שעל פי החלטת מנהל המחלקה, ושיקוליו הכספיים, החליטו כי למה לנו להעסיק שכזה? יש רופאים וסטאז'רים. ומה יותר טוב והגיוני מאשר לבקש מהסטאז'ר, בשעות האחרונות של התורנות 26 שעות שלו, לקום ב-5 בבוקר (אם הספיק בכלל לישון) ולהעיר יחד איתו את כל המחלקה בדקירות מחטים?
והאמת, שזה נורא מתסכל, בפאקינג 5:30 בבוקר, לקבל טלפון מהמתמחה, שמבקשת שהסטאז'ר השני, ירד לחדר ניתוח, כי יש ניתוח. ואז אתה, לבד, צריך לקחת 25 בדיקות דם לכל המחלקה. כולל לזאת עם הורידים הקשים בחדר 40 ליד החלון שלא הצלחת להכניס לה אתמול עירוי. וגם לההוא עם דלקת בורידים, שביד השניה מקבל עירוי, שמדלל את תוצאות הבדיקה, ולך תסביר לו עכשיו למה אתה דוקר אותו ברגל. גם יש את הזקנה הערביה החמודה, שכל פעם מתחילה לבכות, ולהגיד למה כל הזמן רוצים ממנה דם. ושהיא לא מרגישה טוב. ההוא בן 40 שעלה מניתוח, ומגרד לו מהאפידורל. ותמיד יש את המעצבן הזה שרוצה שרק רופא יקח לו. לא סטאז'ר. כי וואלה אחי. לא הבנת שאין פה אף אחד עכשיו חוץ ממני?
אז אתה תעבור, ותכאיב, ותדקור. ותוך שבוע יכולת איתור הורידים שלך תשתפר פלאים. פעם היית דוקר מלא, בעיגולים כאלה. מחפש את הוריד שהיה בורח, פעם לפה, ופעם לשם. אבל עכשיו, בדרך כלל מצליח להיכנס ישר לוריד, או מחטט רק מעט בבשר, עד שרואה את הדם יוצא מהצינורית. כלומר, יש עדיין את הבדיקות האלה, שראית וריד, והכנסת מחט, והכל היה נראה פשוט, אבל אז לא יצא דם. או יצא והפסיק. או שיחקת עם המחט ואז התפוצץ הוריד. או דקרת והמטופל עשה כזה צליל כאוב, שמהר הוצאת את המחט. כי בכל זאת, אתה סטאז'ר מתחיל. זה לא המקצוע שלך, אז עוד נשארה בך טיפת רגישות.
אותו לוקח דמים אגב, יכול גם לעשות פעולה נוספת פשוטה- הכנסת עירוי. זה גם להכניס מחט לוריד. רק פה משאירים צינורית קטנה בפנים למתן תרופות ונוזלים. מדביקים מעל מדבקה, ואומרים שלום יפה. אבל אותו מנהל מחלקה, או מי שמחליט בדברים האלה, לא רצה שיהיה כזה במחלקה. יש סטאז'ר. וכך, לאורך 26 שעות, תזכה להכיר מקרוב את כל האחיות. כל אחת בתורה תבוא, ותבקש יפה, אם רק אפשר לחדש את העירוי ל-43 ליד החלון. או 41 ליד הדלת. כי זה כואב לה בקיפול. ולזאת העירוי יצא. ואצל השלישי כבר עברו 3 ימים, וצריך חדש. וזה תמיד נורא דחוף. כי תמיד יש איזו תרופה שהוא חייב לקבל עכשיו, והוא לא קיבל. והאחות בדיוק מסיימת משמרת, וחייבת לרשום שהוא קיבל, אחרת הרי, לא תלך הביתה בסוף ה-8 שעות שלה. ואתה תלך לחדר, וההיא שיש לה בחילות, ומסכנה, וחייבת עירוי כי היא לא יכולה לשתות, בכלל לא תהיה בחדר במשך שעה. בדיוק יצאה קצת למרפסת. הבנת?
והחולה השניה תתוכח, למה עירוי, מה אי אפשר לקבל את הכדור לפה? והאמת? שאולי אפשר, פשוט אני לא מכיר אותך, את הסיפור שלך. יש פה עוד 50 חולים, ואין לי זמן גם להכיר אותך, וגם לחשוב מה לעשות איתך. אז אני אשים לך עירוי, ותשתקי בבקשה כבר, אוקיי?
ויש את הבדיקה הדחופה של הקרישת דם שמחר צריכה לעבור פרוצדורה, וצריך לקחת לה עכשיו דם, אחר כך לתת לה 2 מנות פקטורי קרישה, ואז בדיקה נוספת שעה אחרי. ואם לא נתחיל עכשיו, זה יצא כבר באמצע הלילה. שזה אומר סטאז'ר מתעורר, מטופלת במיטה מתעוררת, ואיתה יתר החדר. אז 4 פעמים תבקש ממישהו שיוריד את בדיקת הדם למעבדה, אבל הבת שרות עסוקה בלחלק ארוחת ערב לחולים, והאחות עסוקה. אולי סטודנטית לסיעוד תוריד עוד 15 דק'. הסטז'ר השני שבינתיים חזר מהניתוח יציע לך שהוא ירד למעבדה. כי אנחנו טובי לב כאלה. ואתה תצעק עליו שלא יעיז. שיוריד את זה מנקה. כח עזר. סטודנטית לסיעוד. שיבנו טיל לקומה הזו כמו שיש ליתר בית החולים. לא מעניין אותי. אתה לא נער שליחויות. אתה פאקינג רופא.
ותמיד יהיה חסר לך משהו בעגלה של הדמים. או שיגמרו המבחנות. או המדבקות של העירוי. פתאום לא יהיה שטאנג (חוסם ורידים), וכשתבקש אחד, עד שמישהו הולך לחפש במחסן, אתה כבר גילית שמוטב שתלך לבד ותחפש. מהר יותר. אז מה אם למדת 7 שנים? אתה לא יכול גם לחפש שטאנג?
והאחות האחראית? אל תשאל אותה אפילו על השטאנג. היא בכלל שונאת רופאים, פרנואידית, ובטוחה שאתה רוצה לשים את השטאנגים בכיס, ולקחת אותם הביתה. וואלה. איך ידעת, שזה מתחביבי? קשירת ורידים בבית.
אז או שתשתמש באותו שטאנג לכמה מטופלים, תסתכן בהעברת זיהום מאחד לשני. או האילתור הישראלי- תשתמש בכפפה. לטקס. חד פעמי. ואז הורידים יחסמו פחות טוב, ותצטרך לדקור את המטופל לעתים מספר נוסף של פעמים עד שתצליח. אולי יכאב לו, יתפתח לו זיהום. אבל היי, האחות הראשית לא מוכנה לקום מהכסא ולמצוא איפה היא שמה את השטאנג בסידור ארון החדש שלה.
וכבר אין לך כוח לריב עם כולם. ולמה אין לך שטאנג. ולמה הבדיקה הדחופה עדיין יושבת על דלפק האחיות. ולמה אין אף פעם אחות באזור כשאתה צריך משהו. ולמה הכרטיס שלך בכלל לא פותח את החדר תרופות, וכל פעם צריך לבקש טובה מאיזו אחות.
ואיך האחיות ישבו כולם ביחד לאכול ארוחת ערב ב-7 בול, ימות העולם. ואם יש חולים שיחכו. ורק אתה תמשיך ללכת ממיטה למיטה, מבדיקה לבדיקה, מעירוי לעירוי. ואם חלילה תעצור רגע, לאכול כמה דקות, תרגיש פתאום לא בסדר. למה מה קרה שתעצור באמצע?
ועד שתלך לישון, תדפוק הרופאה שעלתה לכמה דקות מהמיון על הדלת, תדליק את האור, ותוציא משהו מהלוקר שלה באמצע הלילה, כי למה שהיא תחשוב לעשות את זה לפני? ובבוקר לא תתבייש להתקשר אליך ולנזוף בך, בזמן שאתה באמצע לקחת 25 בדיקות דם, בטווח זמן של שעה וחצי, על כך שלא סידרת את המצעים על המיטה שלך. כי וואלה, לידיעתך, העירו אותי באמצע השינה, לקחת תרביות לחולה שלנו שבקומה 10, זאת שעלה לה החום (היא שלנו, של המחלקה, אבל נקראת סטאליטית. יעני לווינית. כי המיטה שלה, במחלקה אחרת. כי אין מספיק מיטות אצלנו במחלקה לכל החולים. אז מפזרים חולים במחלקות האחרות, וקוראים להם לווינים). עליתי לקחת לה תרביות, וכשירדתי חזרה למחלקה, התחילה התרוצצות, עם בדיקות נוספות, וטרם הספקתי. כן, גם אתה הרופא שהרגע סימס לי על זה. תודה על התזכורת. אני יודע שזה לא בית מלון פה. לא. אל חשש. לא התבלבלתי. סליחה אם פגעתי ברגשותיכם בזמן שעברתם בחדר. אני בטוח שזה נורא מפריע לכם לראות שיש סדין על הספה.
אבל האמת, שאני חייב גם להסתייג. כי באמת, לא הכל שחור. ישנם גם אותם רגעים נחמדים, בהם דווקא, האנשים יהיו איתך. לטובתך. רגע בו תשלח בוואטסאפ בייאושך, אם מישהו פנוי ויוכל לתת יד בדמים, ואז יתחילו להגיע, אחד אחרי השני, עוד ועוד סטאז'רים, חמודים, עם רצון טוב לעזור. ואיכשהו בסוף, הכל יקרה. והרי בסך הכל, התורנות היתה יחסית רגועה, כי הצלחת לישון כמעט 4 וחצי שעות (עם 2 הפרעות) באמצע, ובאמת, בלי ציניות, זה הרבה יותר ממה שציפית. ואם לא די בכך אפילו זכית לביקור כפול, מחברה שלך, שגירשת אתמול ב-11. כי היא, היתה במקרה הערב כוננית. אותה הקפיצו פעמיים לבית חולים, אז הרווחת גם חיבוק לילה טוב.
ובכלל, בתחילת התורנות שלי, החלטתי, שהלילה, אני לא מוכן להילחץ. לא מוכן למחיר הנפשי הזה. אני פה 26 שעות, ואני רוצה להנות. כי לא יודע להסביר את המנגנון, אבל גם אם ישנת בתורנות 5 שעות, למחרת הרגשת כמו שישנת חצי. זה לא כמו שהיית במסיבה עד 2 בלילה, וקמת ב-6. איכשהו זה מעייף יותר. הסטרס. העבודה הרצופה. המצעים של בית החולים. לא יודע. נושא למחקר, אם יש לכם זמן.
אני החלטתי שאני עושה הכל בנחת. בכיף. עם חיוך. בא לי לצחוק. לעשות שטויות. להכיר מטופלים. כל מי שבאתי לקחת לו בדיקת דם, התחלתי שיחת חולין. מאיפה בא? ומה עשה/עושה בחיים? בדיחה קטנה. חיוך.
צחקתי עם ההוא שהתגאה בפני שעבר חדר ל-"סוויטה" (חדר לבד), אמרתי לו שאני תיכף בא. שישמור לי מקום בסאונה. נכנסתי לחדר בקריאת room service ושטפתי לו את הנקז. המטופל החרדי המבוגר, עם הבן שאתמול שיגע אותי בשאלות, התברר לי היום, כחסיד קרלין. אז בין מבחנה למבחנה התחלתי לפזם ניגון קרלין, המטופל והבן הצטרפו, ושרנו יחד עד סוף הבדיקה, ניגון מיוחד כזה, שמח, של שמחת תורה. מטופלת אחרת מסתבר, היא מכרה של סבתא שלי, שזכתה לטיפול מסור, עם נימוס בריטי אופייני, כיאה למעמד. וההוא עם המבטא הדרום אמריקאי, בכלל התברר כטורקי, וגלשנו לשיחה על איסטנבול, חזנים, ומה לא.
כי ככה אני רוצה. באמת אני רוצה. שיהיה לי זמן, לתת להיפוכונדרית ההיא ב-51 שלא נותנת לאף אחד להתקרב אליה, לשטוף בעצמה את הנקז, כי זה כואב לה. ולחכות ליד המיטה שלה 5 דקות, עד שתסיים לשטוף. ולתת לאשה בת 60 עם הגידול בראש לבלב, לומר לי כל פעם פתגם אחר ברוסית, ולחכות בסבלנות, לתרגום האיטי שלה, ולחכמת החיים המהולה בייאושה לצאת החוצה. לתת לה לבחור מאיזה וריד היא רוצה שאקח לה את הבדיקה, ושיהיה לי זמן לקפל לה את השולחן למרות שזה לא מתפקידי, שהיא תנזוף בי שלא קיפלתי אותו טוב, ולהשלים את הקיפול, עם תחושת סיפוק, שאולי כך קצת, היא מרגישה שוב בשליטה.
ולפעמים אני מצליח, ויש את הזמן, ולא יושבות לי 4 אחיות על הראש, ו-16 מטלות. ואז אני חייכן. אדיב. נחמד. אף מצחיק.
אך לפעמים, ראו הוזהרתם, אני נהיה כזה שלא הולך להסתכל לכם בעיניים. ובוודאי לא לשאול לשלומכם. סליחה שאני עובר לידכם ולא מתייחס, פשוט אין לי את הזמן להקדיש לתוצאות של צעד מזמין שכזה.
אני יודע. אתמול היה איכפת לי, ועכשיו, מתחת לפאסון התכליתי, עדיין איכפת לי, פשוט אין לי זמן להתייחס אליכם. גם לא לחייך, או להסתכל לכיוון. אחר כך זה ודאי יתנקם בנו, כשתכעסו עלינו, על ההזנחה. תגידו שרע לכם בבית חולים. שאף אחד לא מטפל בכם, או דואג לכם. אתם רוצים להשתחרר עכשיו. כי אתם סתם פה. וסתם דוקרים אתכם כל יום. ועושים לכם עוד ועוד בדיקות, ואתם לא משתפרים.
ואני (הסטאז'ר), יצטרך לקחת על עצמו אז עוד אחריות נוספת, לכסות ולהסביר על מחדלי מערכת הבריאות הישראלית. מדוע אין אף פעם מספיק רופאים ואחיות במחלקה. מדוע הם תמיד עסוקים, ולחוצים וזועפים. מדוע כח עזר לא יכול עכשיו לעזור לך להתקלח, גם אם לא התקלחת 4 ימים, ומדוע אף אחד עדיין לא הסביר לך מה היה לך בניתוח. וכן, אתה צודק. אני יודע שעשית עכשיו את הצרכים שלך בחיתול ואתה רוצה נורא שיחליפו לך, וגם את, ששוכבת כבר 4 שעות עם מוגלה שנשפכת לך מהפצע ניתוח, וכבר 6 פעמים ביקשת ממני לקרוא למתמחה שתראה את הפצע. תאמינו לי שקראתי לה. תאמינו לי שהיא יודעת. תאמינו לי שהיא עסוקה. ואני גם מאמין לכם שאתם צודקים. אתם צודקים. כולם צודקים.
אבל גם אני צודק. כי כשהמתמחה ישאל אותי איך עברה התורנות ואגיד בסדר. כשאחזור איכשהו הביתה על האופניים בבוקר (הפעם, בלי שעבדתי שעות נוספות ללא התשלום של ה-29.29 שקל לשעה שלי). כשאשב בבית עם כוס מי סודה קרים, ואתחיל לעכל את מה שעבר עלי הלילה. כשפתאום בזמן שאני כותב, ומעבד, אגלה בהפתעה שבעצם אני בוכה, ושהיה לי חרא. וקשה. ולא את זה בכלל רציתי.
אז כן, אולי עכשיו יש לי עוד כמה חודשים לסטאז', אך מדינת ישראל, אני לא מוכן לעבוד אצלך יותר.
