רועד מפחד נשענתי על כסא הנהג וחיכיתי לגרוע מכל. זה לא היה אמור לקרות. אבל זה היה כל כך שקוף שזה יקרה. מה יכול להיות יותר ברור מזה.
הכל התחיל כשסוף סוף החלטתי להתגבר על הפחד שלי, ולהיכנס לאיזה פאב אירי ולשבת על איזה כוס בירה. תמיד הפחיד אותי להיכנס למקומות כאלה הן בשל סטיגמה דתית והן בשל תחושת חוסר הנעימות שבלהיכנס למקום שכולם מבינים מה קורה בו, ואתה מרגיש כמו איזה מישהו חדש, זר, שונה שלא ממש מבין מה קורה. כמו איזה אתיופי שזה עתה הגיע מאתיופיה ונכנס לחנות להשכרת וידאו. אז פסעתי מחוץ לפאב כמה פעמים עד שאזרתי אומץ והחלטתי להיכנס. עליתי למעלה לאיפה שחשבתי שיהיו פחות אנשים. פחות אנשים, פחות פחד. התיישבתי תוך שאני מנסה להפגין ידע מרשים ולהסתיר את עובדת היותי צעיר מת. את השם של הבירה לא הצלחתי לבטא נכון, אבל כל עוד שילמתי את ה-5 דולר הברמנית היתה מוכנה לוותר לי על כך. התיישבתי תוך שאני לוגם מהבירה. ונרגע. מתחיל להרגיש שיש כאן אוירה נחמדה. אנשים מגיעים בסוף יום. לשבת קצת. לשתות קצת. לדבר קצת. לא משהו מזיק מי יודע מה. אם בכלל. בשלב מסויים ירדתי למטה לאיפה שהיו יותר אנשים. הרגשתי שבא לי לפצוח בשיחה עם מאן דהו. ישבתי ופטפטתי קצת עם הברמן. בחור עם מבטא אירי כבד שעשה שירות של 10 שנים בצבא אנגליה, גר 3 שנים ברייקיאוויק (בירת איסלנד), ועכשיו נהנה למזוג לאנשים משקאות בפאב האירי המקומי.
לפני שנכנסתי חשבתי לבקש אולי משקה לא אלכהולי מכיון שאני עוד צריך להסיע את עצמי הביתה בסוף הערב. אך מכיון שבדמיוני להיכנס ולא לבקש כוס בירה זה דבר שעלול לגרום למבטים תמוהים של כל הנוכחים לעברי ולמחשבות עוד יותר תמוהות. ומכיון שבשלב זה של חיי לצערי אני עדיין מושפע ממחשבות של אחרים עלי (או לפחות מהמחשבות שלי על המחשבות שלהם עלי) התפשרתי על כוס בירה אך שתיתי מעט מאוד ממנה על מנת שאוכל לנהוג הביתה.
בצאתי מהבר חשבתי לעצמי מה יקרה אם יעצור אותי שוטר עכשיו. אמנם אני מרגיש כשיר לנהיגה, אך אין לי מושג מה רמת האלכהול בדם שלי ואם זה תקין או לא. אבל מה הסיכוי? מתי פעם אחרונה בחיי עצר אותי שוטר?
אך ישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם. לא הספקתי להרחיק 2 רחובות והבחנתי בזרקורים האדומים כחולים של הניידת שמאחורי. אי אפשר לתאר את הפחד שהרגשתי באותם רגעים איומים. נעצרתי בצד הדרך תוך שאני מחכה לשוטר שיגיע אלי ויקח אותי ישר לגרדום...
כעבור דקה הגיח השוטר מתוך העלטה. תביא לי רשיון נהיגה בבקשה. הבאתי לו את הרשיון שלי. מאיפה אתה מגיע, שאל? כאן, מהפאב האירי עניתי. שתית שם משהו? ממש טיפה עניתי. כי ידעתי שאני צריך לנהוג. תמתין פה, אמר ונעלם חזרה לניידת. כעבור כמה דקות הופיע ואמר לי לקחת את האוטו למגרש החניה הסמוך ושם הוא יעשה לי כמה בדיקות. משהגעתי הוא רצה לבדוק האם לכשאגדל אוכל ללכת על חבל בקרקס, והחווה בידו לפס הסימון שמפריד בין החניות, ואמר לי ללכת עקב בצד אגודל 9 צעדים תוך שאני סופר עד 9. מסתובב במקום וחוזר שוב 9 צעדים. לאחר מכן הייתי צריך להראות לו שהעיניים שלי עובדות ושאם הוא מזיז עט במרחק כמה ס"מ מהפנים שלי ואומר לי להסתכל על העט, אז אני מצליח להסתכל על העט. ולבסוף הוא רצה לבדוק אם אני עדיין מצליח לעמוד על רגל אחת למרות שלא תרגלתי יוגה מאז שעזבתי את הארץ, וכך עמדתי על רגל אחת תוך שאני סופר באנגלית. סך הכל חוויה חביבה שבסופה הוא אמר לי, בסדר תחזור לרכב. ואני נשמתי לרווחה על כך שאכן לא הייתי מושפע מהאלכוהול כפי שסברתי. עוד כמה רגעים ואוכל להמשיך בדרכי.
ואז הוא הגיע. התקרב אל האוטו. אוחז בידו דף משונה. תחתום פה הוא אמר. זה קנס של $90 על כך שלקחת פנייה ימינה ברמזור אדום על אף השלט שאוסר זאת (באמריקה אלא אם כן יש שלט מותר לפנות ימינה באדום). באמת? איפה? שאלתי. והוא אמר לי בצומת הרחובות הקודם. לקחתי את הדו"ח משועשע ואמרתי, מעניין, באמת שלא שמתי לב שיש שם שלט. חזרתי על המשפט הזה בווריאציה אחרת עד שקלטתי שאולי מוטב שלא אמשיך לדבר על הענין הזה במיוחד לאור הנסיבות. לאחר מכן הוא הסביר לי כי אם אני מעוניין לתרום למשטרה 90 דולר איך עושים זאת, ואם אני מעוניין בפגישה עם שופט לשמוע עוד על צרכי המשטרה ולמה הם צריכים את הכסף שלי, איך עושים את זה. באותו זמן קצת ריחפתי משום מה, והייתי עסוק במחשבות על השוטר המפחיד שניצב מולי. כשסיים לדבר שאלתי אותו איך משלמים את הקנס. דבר שגרר תגובה זועמת: הרגע הסברתי לך את זה. אתה לא הקשבת? הסברתי לו שאני קצת מפחד ממנו, וכשאני מפחד זה משפיע על יכולת הריכוז שלי. וכך לאחר כמה משפטים הוא עזב אותי לנפשי עם דף חיוב להוראת קבע עבור משטרת מרילנד.
וכך, עשיתי את דרכי לביתי מפוחד ושמח, ועצבני על השוטר הזה, שהיה צריך להרוס לי ערב כזה מוצלח. ונסיים בתפילה לבורא עולם שיתן לי את האומץ להיכנס שוב לשתות כוס בירה בפאב אירי.
הכל התחיל כשסוף סוף החלטתי להתגבר על הפחד שלי, ולהיכנס לאיזה פאב אירי ולשבת על איזה כוס בירה. תמיד הפחיד אותי להיכנס למקומות כאלה הן בשל סטיגמה דתית והן בשל תחושת חוסר הנעימות שבלהיכנס למקום שכולם מבינים מה קורה בו, ואתה מרגיש כמו איזה מישהו חדש, זר, שונה שלא ממש מבין מה קורה. כמו איזה אתיופי שזה עתה הגיע מאתיופיה ונכנס לחנות להשכרת וידאו. אז פסעתי מחוץ לפאב כמה פעמים עד שאזרתי אומץ והחלטתי להיכנס. עליתי למעלה לאיפה שחשבתי שיהיו פחות אנשים. פחות אנשים, פחות פחד. התיישבתי תוך שאני מנסה להפגין ידע מרשים ולהסתיר את עובדת היותי צעיר מת. את השם של הבירה לא הצלחתי לבטא נכון, אבל כל עוד שילמתי את ה-5 דולר הברמנית היתה מוכנה לוותר לי על כך. התיישבתי תוך שאני לוגם מהבירה. ונרגע. מתחיל להרגיש שיש כאן אוירה נחמדה. אנשים מגיעים בסוף יום. לשבת קצת. לשתות קצת. לדבר קצת. לא משהו מזיק מי יודע מה. אם בכלל. בשלב מסויים ירדתי למטה לאיפה שהיו יותר אנשים. הרגשתי שבא לי לפצוח בשיחה עם מאן דהו. ישבתי ופטפטתי קצת עם הברמן. בחור עם מבטא אירי כבד שעשה שירות של 10 שנים בצבא אנגליה, גר 3 שנים ברייקיאוויק (בירת איסלנד), ועכשיו נהנה למזוג לאנשים משקאות בפאב האירי המקומי.
לפני שנכנסתי חשבתי לבקש אולי משקה לא אלכהולי מכיון שאני עוד צריך להסיע את עצמי הביתה בסוף הערב. אך מכיון שבדמיוני להיכנס ולא לבקש כוס בירה זה דבר שעלול לגרום למבטים תמוהים של כל הנוכחים לעברי ולמחשבות עוד יותר תמוהות. ומכיון שבשלב זה של חיי לצערי אני עדיין מושפע ממחשבות של אחרים עלי (או לפחות מהמחשבות שלי על המחשבות שלהם עלי) התפשרתי על כוס בירה אך שתיתי מעט מאוד ממנה על מנת שאוכל לנהוג הביתה.
בצאתי מהבר חשבתי לעצמי מה יקרה אם יעצור אותי שוטר עכשיו. אמנם אני מרגיש כשיר לנהיגה, אך אין לי מושג מה רמת האלכהול בדם שלי ואם זה תקין או לא. אבל מה הסיכוי? מתי פעם אחרונה בחיי עצר אותי שוטר?
אך ישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם. לא הספקתי להרחיק 2 רחובות והבחנתי בזרקורים האדומים כחולים של הניידת שמאחורי. אי אפשר לתאר את הפחד שהרגשתי באותם רגעים איומים. נעצרתי בצד הדרך תוך שאני מחכה לשוטר שיגיע אלי ויקח אותי ישר לגרדום...
כעבור דקה הגיח השוטר מתוך העלטה. תביא לי רשיון נהיגה בבקשה. הבאתי לו את הרשיון שלי. מאיפה אתה מגיע, שאל? כאן, מהפאב האירי עניתי. שתית שם משהו? ממש טיפה עניתי. כי ידעתי שאני צריך לנהוג. תמתין פה, אמר ונעלם חזרה לניידת. כעבור כמה דקות הופיע ואמר לי לקחת את האוטו למגרש החניה הסמוך ושם הוא יעשה לי כמה בדיקות. משהגעתי הוא רצה לבדוק האם לכשאגדל אוכל ללכת על חבל בקרקס, והחווה בידו לפס הסימון שמפריד בין החניות, ואמר לי ללכת עקב בצד אגודל 9 צעדים תוך שאני סופר עד 9. מסתובב במקום וחוזר שוב 9 צעדים. לאחר מכן הייתי צריך להראות לו שהעיניים שלי עובדות ושאם הוא מזיז עט במרחק כמה ס"מ מהפנים שלי ואומר לי להסתכל על העט, אז אני מצליח להסתכל על העט. ולבסוף הוא רצה לבדוק אם אני עדיין מצליח לעמוד על רגל אחת למרות שלא תרגלתי יוגה מאז שעזבתי את הארץ, וכך עמדתי על רגל אחת תוך שאני סופר באנגלית. סך הכל חוויה חביבה שבסופה הוא אמר לי, בסדר תחזור לרכב. ואני נשמתי לרווחה על כך שאכן לא הייתי מושפע מהאלכוהול כפי שסברתי. עוד כמה רגעים ואוכל להמשיך בדרכי.
ואז הוא הגיע. התקרב אל האוטו. אוחז בידו דף משונה. תחתום פה הוא אמר. זה קנס של $90 על כך שלקחת פנייה ימינה ברמזור אדום על אף השלט שאוסר זאת (באמריקה אלא אם כן יש שלט מותר לפנות ימינה באדום). באמת? איפה? שאלתי. והוא אמר לי בצומת הרחובות הקודם. לקחתי את הדו"ח משועשע ואמרתי, מעניין, באמת שלא שמתי לב שיש שם שלט. חזרתי על המשפט הזה בווריאציה אחרת עד שקלטתי שאולי מוטב שלא אמשיך לדבר על הענין הזה במיוחד לאור הנסיבות. לאחר מכן הוא הסביר לי כי אם אני מעוניין לתרום למשטרה 90 דולר איך עושים זאת, ואם אני מעוניין בפגישה עם שופט לשמוע עוד על צרכי המשטרה ולמה הם צריכים את הכסף שלי, איך עושים את זה. באותו זמן קצת ריחפתי משום מה, והייתי עסוק במחשבות על השוטר המפחיד שניצב מולי. כשסיים לדבר שאלתי אותו איך משלמים את הקנס. דבר שגרר תגובה זועמת: הרגע הסברתי לך את זה. אתה לא הקשבת? הסברתי לו שאני קצת מפחד ממנו, וכשאני מפחד זה משפיע על יכולת הריכוז שלי. וכך לאחר כמה משפטים הוא עזב אותי לנפשי עם דף חיוב להוראת קבע עבור משטרת מרילנד.
וכך, עשיתי את דרכי לביתי מפוחד ושמח, ועצבני על השוטר הזה, שהיה צריך להרוס לי ערב כזה מוצלח. ונסיים בתפילה לבורא עולם שיתן לי את האומץ להיכנס שוב לשתות כוס בירה בפאב אירי.
