מיון אוסטרלי

הו אוסטרליה, אוסטרליה.

ארץ זבת חלב וטים טם.

אשרי בניך, ובנותיך. גולשייך, חופייך, וקנגורייך.

דובי הקואלה שלך, הלועסים עלי אקליפטוס בין שינה לשינה.

סניפי ה7/11 שלך, עם הslurpee (הברד המוגז שלך) בדולר אוסטרלי אחד.

רבבות אלפי אלפים של מסעדות אסיאתיות, תאילנדיות, סיניות, מלזיות, ויאטנמיות הפזורות על כל גבעה רמה, ותחת כל עץ רענן, במחיר שווה לכל נפש.

למנות שבחייך כעת, יקצר את זמן הנאתי מהם, אשר על כן אקצר, ורק אספר לכם מעט, ממה שהתרחש, בחדר המיון בו שהיתי החודש, במרכז סידני.

ומעולם לא ראיתי חדר מיון, שהרגיש לי ישר כמו ספריה. שהרי רגיל הייתי, לחדרי מיון עם עשרות חולים שוכבים במסדרון, ללא מקום במעבר. לרעש עצום, והמולה גדולה. מטופלים מלווים באחד עד 7 מלווים, וכל דכפין יבוא ויצא מחדר המיון. האחד יניח תפילין, ורעהו יחלק קפה לחולים. השלישי יבוא עם חבריו, ויעברו להם עם כלי נגינה, ישמחו את החולים.

אך כאן, החולה יכנס לבדו. אולי בן משפחה אחד יתלווה אליו אם ירצה. ודממה חרישית ישנה באויר. כל הרופאים והאחיות מבצעים מלאכתם נאמנה. וחדר המיון נעול הוא, והכניסה מותרת רק לאחר שיבוא הרופא ויקרא לך, החולה. או אם הינך חולה קשה, תגיע ודאי באמבולנס, ואז כרוז יקרא כי הגיע קטגוריה 1 או 2 לאזור האמבולנסים, מה שאומר שיש לך לראותו מיידית או תוך דקה. ואכן בזמנים עומדים הם הצוות. 

ולבד מאותו כרוז, דממה חרישית באויר. לעתים תישמע צפצוף מכונה, או מוניטור. לעתים קול שיחה של רופא, או גניחה של חולה. אך יתר הזמן, כלל לא תחוש שהינך בחדר מיון.

והמטופלים, לא יפריעו את עבודתך בכל 30 שניות, וישאלו אותך מה איתם. ומה עם הבדיקה שלהם. שהם חזרו מהCT, ולמה אף אחד לא בא אליהם. היכן האורתופד, ומדוע הוא כבר לא בא 3 שעות, ואז מה אם יש טראומה, אין עוד אורתופד בנמצא? לא יבקשו כוס מים, וגם לא אם אפשר להטעין את הטלפון. לא תצטרך להסביר להם שהתקשרת כבר 4 פעמים לאורולוג, ואל תדאג, הוא יודע שאתה מחכה לו, ולא נורא, אם כואב לך בינתיים בשלפוחית ויש לך דם בשתן.

אולי משום שהינם אוסטרלים, מלאי נימוסים וסבלנות כרימון, אך אולי משום שמההתחלה, הם יודעים ומרגישים, שמטפלים בהם. מטפלים בהם, כי יש אחות על כל 5 חולים. וכל חולה נמצא במקום מוגדר, שקט ורגוע, ויודע שמטפלים בו. ואכן מטפלים בו, כי אין אחות אחת שמטפלת ב-15 איש או יותר כנהוג במחוזותינו, ושחצי מהזמן צריך לחפש אחריה כי עסוקה היא. ובוודאי שתהיה עסוקה היא. ובוודאי שגם אין לה שום סיכוי שבעולם לטפל בכולם כמו שצריך. שהרי מרגע שאתה מבקש ממנה לתת תרופה, או לקחת בדיקה, זה יקח לה לפעמים שעה, עד שתתפנה לזה, ותמצא זמן. וגם זה, אחרי ש-3 פעמים נוספות תבקש ממנה, שמא שכחה היא, מרוב עומס, ומטלות לעשות.

במיון באוסטרליה, פתאום תראה המון צוות רפואי. גדודים גדודים של אחיות ורופאים. לא תצטרך לחפש או לרדוף אחרי רופא או אחות. המקסימום שחיכיתי היה 30 שניות עד שמצאתי את מי שחיפשתי. אם לרגע הייתי מסתובב ונראה אבוד, פרצוף אוסטרלי מחייך במדים כחולים היה/היתה שואלים אותי, אם הכל בסדר, ואם אני צריך משהו. בוא ואראה לך איפה המחטים, או איך עובדת מכונת השתן. העוגיות לצוות נמצאות כאן, ומכונת הקרח מעבר לפינה.

וטרם כל פניה, היית מציג עצמך, שימך, היכרות מנומסת קצרה, ורק אז מגיעים לעיקר הבקשה.

לא היתה מזכירה אחת שהיתה אחראית על כל המיון, הרופאים, האחיות, הבדיקות וכו', שכל פניה אליה מתנהלת בחטף תוך כדי שהיא עונה לטלפון. היו 3 אנשי צוות לפחות שעסקו במינהלות. וזה עבור מיון עם 30 מיטות. והכל מתנהל בשקט, ובסדר מופתי.

ובאופן מפתיע, כאשר יש מספיק צוות רפואי, אז ניתן גם להעניק לאנשים טיפול, כפי שצריך.
כאשר לא היתה מיטה פנויה, וחשבתי להתחיל לשוחח עם החולה, ולבדוק אותו בכיסא בו המתין (לבד), הסביר לי הרופא הבכיר כי לא תוכל באמת לתת לו ככה טיפול טוב, ככה, במסדרון. צריך שתהיה לו מיטה, ווילון. אותו רופא שהיה אחר כך הולך ומסביר למטופלים משך דקות ארוכות מה יש להם, איך קוראים למחלה, ומה ניתן לעשות.

ונהוג להדפיס כאן דף מידע, לחולה, עם עיקרי מחלתו הבסיסית, כדי שיוכל גם לקרוא ולהחכים. לא משחררים חולה בלי דף מידע. ודפים מיוחדים ומאגר מיוחד יש לצורך הענין.

ואם יש משהו שאינך בטוח בו בעיבוד החולה, אז מתקשרים לרופא המשפחה. מתייעצים עמו, מה דעתו, ומדוע נשלח. ופעם אפילו ביקשו ממני, להתקשר לרופא המשפחה, על מנת לברר אם הגלולה למניעת הריון שלוקחת האישה, הוא במינון של 50 מ"ג, או 100 מ"ג. למרות, שזה לא היה חשוב בשום צורה ואופן, אבל פשוט, אי אפשר לא לכתוב במדויק מה יש לחולה, ומה לוקחת. בארץ דרך אגב, היו זורקים אותה למחלקה, או הביתה, ושמישהו אחר ישבור את הראש.

כשיש מספיק צוות רפואי, שכשמגיע פצוע טראומה הופכים אותו על הצד, באופן מפוקח וזהיר, 5 אנשים, ולא 2, או 3 או מי שנמצא באזור. ובראש המיטה, יעמוד מישהו, ויספור, באופן מסודר, כמו שצריך.
כשיש מספיק צוות רפואי, הסדינים יתחלפו להם חיש חש, בין מטופל למטופל, ולא יהיה צורך לחפש את המנקה, או בת השירות (אתם מבינים, משתמשים בבנות שירות כדי לחסוך בכסף) שיבואו כעבור 10 דקות. ועד אז, כבר יותר מהר להחליף בעצמך. פלא שיש המתנה ארוכה.

כשיש מספיק צוות רפואי, גם תמיד יהיו סדינים בארון, וכשתזמין סניטר לקחת מישהו לבדיקה, הוא יגיע די מהר.
כשיש מספיק צוות רפואי אז יש לרופא המטפל גם זמן רגע לפתוח מאגר מידע, להיזכר, להתעדכן, לפני שהוא שולף טיפול מהמותן. יש גם זמן ללמד את הרופאים הנוספים בסביבה. והידע הזה, לאחר מכן חוזר חזרה אל המטופלים.

במיון באוסטרליה, הצוות מנומס. מציג עצמו כל אחד בפני החולה, מה שמו, ומה תפקידו. מבקש רשות שיבדוק. טרם כל פרוצדורה מסביר ארוכות אודות הסיכונים והסיכויים בפרוצדורה, ועונה בסבלנות לשאלות. לא תחתום פה וגמרנו.

במיון באוסטרליה, כשאתה מזמין צילום רנטגן, והוא רגע מתעכב כי האחות באמצע להכניס קטטר למטופל, אז טכנאי הרנטגן לא מתעצבן עליך, למה קראת לו, ועכשיו הוא צריך לחכות. ובכלל הטכנאים לא יתווכחו איתך, אם זו בדיקה דחופה, או המצריכה שהם יבואו לצלם. כי גם הטכנאים, עובדים בנחת, עם מספיק צוות, ולא מרגישים שהם עומדים מול מטלות בלתי אפשריות.

כשיש מספיק צוות רפואי, יש גם זמן חוץ מלתפור את הפצע, גם קצת לנקות מסביב את הדם היבש, להשקיע, בראש המדמם הזה, כאילו זה היה הראש של אמא שלך, ולא רק לתפור, לחבוש, ושהיא תנקה את עצמה בבית.

כשיש מספיק צוות רפואי, יהיו אחיות, ורופאים שיראו אותך, וישאלו אם תרצה עזרה כאן בלקיחת דמים, או שיצטרפו אליך. ובכלל, אם אתה עושה בדיקה רקטלית, תמיד תיכנס איתך גם אחות. שלא יגידו אחר כך ש...

פתאום הצוות עוזר אחד לשני, בכיף, בחיוך. וואלה, לא רבים, הרופאים והאחיות. למה זה התפקיד שלנו, ולא שלהם. לא ממורמרים, וכועסים. ותכניס אתה בבקשה את העירוי. כי כשעובדים בעומס הגיוני, יש פנאי גם לפרגן.

בכלל, הצוות הרפואי לא עסוק במגננה כל הזמן. לא יודע איך לומר זאת, אבל דעו לכם, שבארץ, יש הפרדה מאוד חזקה בין הצוות "הפרסונל" לבין החולים. כל חולה יתאמץ כדי להיות "פרסונל", כדי לקבל איזה יחס מעט יותר מועדף, להרגיש אחד מהצוות. כי באמת, זה איזה מנגנון הגנה, מפני החולים הרבים שמתנפלים עליך, וכאן, בתוך עולם הפרסונל, אתם כולכם שותפים לחוויה, לקבוצה, ובמעט מוגנים. תבוא עם חלוק לבן או בלי חלוק לבן- חד משמעית יהיה הבדל בטיפול.

אבל באוסטרליה, רוב הרופאים בכלל לובשים בגדים רגילים, רק תג, וסטטוסקופ יבדילו בינם לבין החולים. והפרסונל בכלל לא יקבלו הנחה בקפיטריה, או כל הנחה שהיא. ואין הצורך הזה, לשמור על דיסטנס, והבדלה בין הרופא והחולה. אפשר להתקרב, ולהיות עם החולה, ללא חשש, שיתנפל עליך, ויגזול אותך מעצמך. והטיפול של סתם חולה, או של פרסונל, למען האמת, יהיה זהה. ומצויין לשניהם.

במיון באוסטרליה, לא קורה שתלך הביתה כל יום חצי שעה, או שעה אחרי הזמן הקבוע, כי מראש, יש חפיפה בין המשמרות, וההעברות נעשות בזמן החפיפה, ובזמן לפני שתלך, אתה לא תיקח חולים חדשים, אלא המשמרת החדשה תיקח. וככה, אתה גם תוכל לנהל חיים נורמליים, ולקבוע פגישות אחרי העבודה, או סתם לאסוף את הילדה בזמן מהגן.
ולא יקרה, שבסוף יום, תצטרך לחפש, למי אפשר להעביר את החולים שלך, וכל רופא, לא ירצה לקחת על עצמו עוד אחריות, ויעדיף שתעביר אם אפשר בבקשה, לרופא השני. והחולים, בחילופי המשמרת, בכלל לא ישימו לב שיש חילוף משמרת, כי הם, לא נאלצו להמתין 3 שעות, בזמן שמשמרת אחת, הפסיקה לקחת חולים חדשים, ועד שהמשמרת החדשה הגיעה, התאפסה, והתחילה לראות חולים.

לבדיקת US קובעים פגישה. את מוזמנת ל- 3:30, וזה קורה, אכן, ב-3:30. כי לא העמיסו על הטכנאי מיליון בדיקות רגילות ודחופות בין לבין, באופן שאי אפשר לדעת לעולם, באיזה שעה תהיה הבדיקה, או הניתוח. ותצום עכשיו, כי אולי הבדיקה תקרה, ומקסימום תצום שוב מחר, אם היא לא קרתה.
והמטופלים לא מסתובבים לבד, אבודים בחדר המיון, מחפשים את המיון האורתופדי או את הרנטגן, כי אחות, או טכנאי תיקח אותם ממקום למקום, ואם לא יקחו אותם, הם יוכלו לעקוב אחרי הפס הצבעוני על הרצפה, שיוביל אותם לאזור המיועד.

וכשיש לך חיים נורמלים, ואתה רופא שמח ומאושר, שיש לו גם זמן לנשום, אתה תסתובב במיון רגוע. עם חיוך על הפנים, תאמר שלום יפה לכל מטופל. ואם הוא בלחץ תגיד לו במבטא אוסטרלי כבד No Worries.

וכשיש לך זמן לעבוד כמו שצריך, אז אפשר לבדוק את מזוודת ההחייאה כמו שצריך לפני שמעבירים חולה מורכב, ולא תרגיש כאילו אתה עושה פשע נורא, אם חלילה תעכב את העברת החולה בדקה, כי מה לעשות צריך לבדוק שיש ציוד להחייאה בנמצא.

וכשיש מספיק צוות, כשמגיעה החייאה, כל איש צוות מקבל מדבקה עם צבע אחר, ותפקידו בהחייאה, מי על ההנשמה, ומי על העיסויים, מי רושם, ומי מנהל את הארוע. ואיכשהו, הכל מתנהל טוב, בשקט וברוגע, באופן שמעורר השראה.
כשיש מספיק זמן, יש לך גם זמן במהלך משמרת, לשוחח 4 דקות שיחה שלא קשורה לרפואה, עם אחד האחים, כזה גבוה עם שיער ארוך וחלק, על גלישה, ועל איפה יש את הגלים הכי טובים, ועם איזה גלשן אתה גולש.
ובמשמרת הלילה, אשכרה יש זמנים שאין חולים, אבל הם לא הולכים אז לישון, הם משחקים משחק חשיבה. ולסניטרים יש בחוץ שולחן פינג פונג, והם גם משחקים בו קצת, בזמן ההפסקה.

כשיש מספיק צוות, יש לאחיות שעה הפסקה באמצע משמרת לאכול, והרופאים יכולים לומר שהם רוצים ללכת לאכול, בלי להרגיש נקיפות מצפון, שכל עול המדינה מוטל על כתפיהם, ואין להם תחליף. כי יש להם עוד רופאים רבים, ומשמרת נוספת שהגיעה כעת, עם חפיפה, שיעבדו בזמן שהם אוכלים.
כשיש מספיק צוות, עובדים 4 משמרות של 10 שעות בשבוע, והיתר מוקדש לחיים והנאה.

כשלא חסר צוות, כששומעים קולות של מטופל מקיא, ישר ניגשים 3 אחיות ובודקות עם הכל בסדר. ולא. לא מחכים עד שיבוא בן משפחה מהחדר הסמוך לדווח שמישהו מקיא, ואז לומר לו שאתה באמצע משהו, אבל שילך לקחת שקית הקאה מהחדר ליד.

כשיש מספיק צוות, החולים יודעים שמטפלים בהם. לא. הם לא סובלים מחרדת נטישה, ושיכחה. פעם אחת בחודש שלם שהייתי שם, מטופלת אחת שאלה אותי אם שכחנו אותה.

כשיש מספיק צוות, יש לך זמן להסתכל ולהתעדכן מה קרה עם החולה שלך מאתמול. וגם לקבל ולתת משוב, למקרה שטעית באבחנה, ואיך ניתן להשתפר.

כשיש מספיק צוות, יש זמן לרופא הבכיר לנהל שיחה עם הרופאים הצעירים, לשאול מה היה לכם טוב השבוע, ומה היה השיא של השבוע עבורכם. לשמוע את אחד הרופאים מספר שהוא מאוד נהנה להכין טוסט ותה לאחת החולות שהגיעה עם תלונות בטן, ומשהצליחה לאכול ולשתות, שחרר אותה. אשכרה, יש זמן לדברים האלה, להכין תה, וטוסט למטופל.
יש גם זמן לומר שלום לצוות שעובד איתך, ולהכיר פנים, שמות, סיפורים.

כשיש מספיק צוות, לא מתעצבנים על הרופא מהקופת חולים ששלח מטופל "סתם" למיון, אלא מבינים, שכנראה שהוא לא ידע לנהל את החולה בעצמו, ושזה בסדר.

כשיש מספיק צוות רפואי, כשרופא מגיע בבוקר ולא מרגיש טוב, לא מצפים ממנו להסתובב כל היום במחלקה, או לעבוד 26 שעות עם שיעול, ונזלת. אלא מסבירים לו שנגמרו הימים ההם- לך הביתה, תנוח. כי באמת, יש מישהו שיעשה את העבודה במקומך.

כשיש מספיק צוות, הדברים עובדים מסודר. וכשמטופל יברח הביתה בלי לקחת את מכתב השחרור, אחת המזכירות תציע פשוט לשלוח לו את מכתב השחרור הביתה בדואר. את המכתב אגב יש לקפל, ולהכניס למעטפה, טרם מסירתו למטופל.


ודרך אגב, גם שומרים פה בקנאות על פרטיות החולים. ואם בטעות הצילום של העקיצה בזרוע, נשלחה לוואטסאפ הלא נכון, ומישהו רנדומלי קיבל תמונה של יד, חייבים לדווח למטופל, ולציין זאת בגליון של החולה.
כי ככה הם האוסטרלים, בוקים, מרובעים, עושים הכל לפי הכללים.
אבל הו, כמה שזה יכול להיות נעים, ומרגיע כשהכל עובד חלק, מסודר, ולפי הכללים בחדר המיון.

והסטטיסטיקות של חדר המיון, מועלים בשידור חי, לאתר אינטרנט. ומטופל יכול לראות בכל חדר מיון, כמה ממתינים יש כעת בתור, מה משך ההמתנה המשוער, ומה משך ההמתנה הממוצע, לפני שיחליט לאיזה חדר מיון ללכת.
ואם אורח קבע, באחד יש זמני המתנה ארוכים, מתכנסים להם במשרד הבריאות, ובודקים מדוע זה, וכנראה שאין שם מספיק צוות, ומוסיפים רופאים. ולא מגיעה מיד את האחות הראשית, שתנזוף ברופאים, מדוע הם כה מתמהמהים, ומדוע זמני ההמתנה ארוכים, שהרי, בוודאי בגללכם באה אלינו הרעה הזאת.

בכלל, אם הייתי יכול לסכם, במיון באוסטרליה יש לרופאים כח, זמן וחשק אשכרה לרפא ולטפל בחולים, במקסימום הניתן. ולא רק להביא אותם למצב שהם יחסית יציבים ולהעיף אותם הביתה.

וזה לא כי הם יותר נחמדים או אנושיים או משהו, אלא סתם, כי כדי שתוכל לטפל ולהשקיע מכל הלב, צריך שיהיה לך את הזמן והפנאי. ואם מראש אין מספיק צוות, ואתה עובד כמו 2 אנשים, בלי שאכלת או ישנת ואתה שחוק. אז שיהיה בהצלחה לכולנו.

ומאוד רוצה הייתי, להיות רופא בחדר מיון בארץ, רק שמה לעשות, שבתנאים הנוכחיים, וזה בערך כמו לשכב על הרצפה מחוץ לאצטדיון טדי בסוף משחק, ולתת להמון לרמוס אותך.

ולצערי, לא עושה רושם, שלמישהו זה מזיז, או איכפת. לא להנהגה, ואפילו כבר לא לרופאים בשטח, שהתרגלו לעבוד בתנאים האלה. אפילו להתאגד כבר אין להם כוח.

ומי שימשיך לסבול, אלו החולים, והמשפחות, והרופאים. מעגל של סבל. שמאוד קל לפתור, אם רק, מישהו שם למעלה או למטה, יחליט לשנות משהו. ואולי, להוסיף עוד כמה רופאים ואחיות למערכת, לפחות, שנעמוד בסטנדרטים של הOECD, ולא נהיה בתחתית הטבלה, כפי שקורה.

ועד אז, אם מישהו רוצה להסביר לי בבקשה, למה לי להישאר ולעבוד בארץ בתנאים האלה, אשמח.
כי באמת חבל שאעזוב, שהרי בארץ, חסרים רופאים, ובאוסטרליה כפי שהבנתם, קצת פחות.

אז ביבי? כחלון? מישהו?

קו-וואלה?

אמנם בפוסט האחרון שלי, קצת עבדתי עליכם, בנסותי להסיח דעתכם לרגע, בלהטוטי קוסמות. איך חיש חש, קפצתי מאוסטרליה, לאפריקה, לשיחה, אודות אהובת ליבי הג'ירפה. אך היות וביבשת הרחוקה מצויה אני, אשתף אתכם כעת, בכמה עובדות מעניינות על אהובת לבי האוסטרלית. הקואלה.

1. ראשית כל, קיראו לה מעתה, קואלה. שכן איננה סוג של דוב. החיה שהכי קרובה אליה מבחינה אבולוציונית הינה בן דודה הרחוק, המצוי אף הוא רק באוסטרליה, המכרסם בשם Wombat.

2. הקואלות חרף הדימוי הפרוותי-חמוד שלהם, ממש אינן ששות למגע, חיבוקים וליטופים, ומעדיפים לבלות את מירב זמנם בשינה על עצים.

3. הקואלה ישנה כ-20 שעות ביממה, וזאת לצורך שמירה על אנרגיית גופה, שכן ב-4 שעות הנותרות, ניזונה היא מעלי אקליפטוס, בהם יש 65% מים, ו-35% רעלים עם מעט מאוד ערכים תזונתיים. הקואלה אינה שותה, ואת המים, מקבלת מהעלים.

4. באוסטרליה כ-900 זנים של עצי אקליפטוס, אולם הקואלה ניזונה רק מכ-60 מהם.

5. לאחר שסיימה לאכול, הקואלה נוהגת לחרבן, כ- 150 פעמים ביממה. כן. גם בזמן שהיא ישנה. כל פעם גלל אחד קטן, העשוי מסיבים רבים ויבשים. על כן, באם מחפשים אתם קואלה, הביטו לרצפה, וחפשו את הגללים. מצאתם? תרימו את הראש ותחפשו למעלה. חבל על הצוואר התפוס.

6. הקואלה מצויה אלפי שנים באוסטרליה, והעמים הקדומים נהגו לאכול מעט מבשרה, אך בעיקר השתמשו בה כסמל totem. עם הגיעם של האירופאים התפשטה תופעת ציד הקואלות לצורך פרוותם, עד שכמעט נכחדו באוסטרליה הדרומית בשנת 1924. זעם ציבורי וחקיקה, הובילו להכרזתה כמוגנת באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת.

7. כיום, הסכנות העיקריות האורבות לקואלה הם תאונות דרכים, כלבים, שועלים, וחתולים. וכן זיהומים חיידקיים שיותר נפוצים משום מה, עם הפגיעה בסביבתם הטבעית.

8. החיידק הפוגע בקואלות הכי הרבה, הינו חיידק הקלמידיה, ובעיקר הזנים- chlamydia pecorum, chlamydia pneumoniae. החיידק גורם לדלקות עיניים עד עיוורון ולדלקות בדרכי השתן העלולות לפגוע בכליות, ופוריות. לקואלה עם המחלה, יהיה כתם בצבע שתן על הפרווה, בשל העובדה כי החיידק גם גורם, לבריחת שתן.

9. העובדה כי הקואלה אוכלת כל כך הרבה רעלים בעלי האקליפטוס, מתאפשרת הודות לכבד מטורף, המסוגל לנטרל רעלים רבים ומהר. זה נשמע ממש אחלה, חוץ מזה שהכבד מנטרל גם כל אנטיביוטיקה סיסטמית שנותנים לה, מה שמגביל את הטיפול בחיידק לטיפות ומשחות מקומיות.

10. נקבת הקואלה מסוגלת להרות פעם בשנה. הנקבות הבוגרות יותר יולידו כל 2-3 שנים. משך הריון הוא 35 יום, והקואלה הנולדת שוקלת גרם, הינה בגודל סוכריה קטנה, קירחת ועיוורת. ממש כמו jellybean. בגיל 4 חודשים יש לו כבר פרווה. בהמשך אחרי שהוא אוכל תוכן צואה של אמא שלו (השתלות צואה מישהו?) הוא מקבל את החיידקים הנזקקים לו לפרק עלי אקליפטוס, ובגיל שנה הוא כבר עצמאי.

11. במסגרת מסעותיי כרופא, הלכתי לבקר בבית החולים לקואלות. בית החולים הראשון לקואלות נפתח בשנת 1973 ב- Port Macquarie, על ידי אשה אוסטרלית בשם Gene Star. כל האשפוזים בשנים הראשונות של בית החולים היו אשפוזי בית, בביתה של הגברת.

12. בהמשך, בית החולים קיבל חצר קבע, והלך והתרחב. כיום בבית החולים מחלקה אורתופדית,  מחלקה שיקומית, אורולוגיה, עיניים, וסיעודי מורכב. (טוב, לא באמת, אבל אלה בערך המקבילות לו היו מחלקות).

13. כמו שלכל איש יש שם, אז כשקואלה מגיעה לבית החולים מיד מקבלת שם. השם הראשון, שם האזור בו נמצאה, ושם המשפחה, שמו של האדם שהתקשר לדווח כי נמצאה קואלה חולה/פצועה. וכך, מתקשר האיש שעל שמו נקראת הקואלה להתעדכן במצב בריאותה, וכן מודיעים לו, כשמשתחררת היא מבית החולים, בחזרה אל הטבע.

ועכשיו דמיינו אם זה היה עובד ככה גם אצלנו. מעניין מה היה השם הכי נפוץ של חולים.

אלה היו 13 עובדות על הקואלה האוסטרלית. שלא תגידו שאני רק גולש.

ג'ירפות אוסטרליות

ואמנם אנוכי רחוק במזרח, באוסטרליה הרחוקה. ועל אף חיבתי הרבה לקנגרו, אמו, אקינדה, קואלה וה-וומבט המצויים כאן ומיוחדים בנוסף האוסטרלי, רציתי לספר לכם היום דווקא על הג'ירפה האפריקאית אהובת לבי, שהרי, אף היא כמו האוסטרלים, גבוהה, יפה ואצילית. וגם אם איננה מסתובבת עם גלשן תחת בית שחייה, כיתר האוסטרלים, ראויה היא לדיון ביולוגי.
להלן כמה עובדות שלמדתי עליה בביקורי, אתמול, בגן החיות.

1. הג'ירפה האפריקאית מסוגלת לחיות על 20 דק' שינה ביממה, ולא ישנה יותר משעתיים ביממה. היא נוהגת לישון משך 3-5 דקות בכל פעם, בתנומות קצרות.

הג'ירפה ישנה בעמידה, שכן כל כריעה ועמידה לוקחות לה משהו כמו 30 שניות מחמת הסרבול, רגעים שעלולים להיות קריטיים עבורה, אם יבוא טורף.

הג'ירפה נוהגת לישון כשסביבה ישנם ג'ירפות נוספות ערות, על המשמר.

2. לג'ירפה העיניים הכי גדולות מכל החיות בבוש האפריקאי, והיא מסוגלת להבחין בעזרתם בטורף למרחק של 2 ק"מ. זאת פרט לעובדה כי ראייתה היא בצבע, ולא בשחור לבן, ועל כן בעלי חיים רבים נהנים לעמוד לצידה, וכשהיא מתחילה לברוח, ללכת בעקבותיה.

3. לג'ירפה, הלשון השניה הכי ארוכה מכלל בעלי החיים, שניה רק לדב הנמלים. אורך לשונה מסוגל להגיע ל 45 ס"מ והיא נוהגת ללפף את לשונה סביב עלים וירק שהיא אוכלת. צבע לשונה של הגי'רפה איננו ורוד אלא יותר כהה, כחול/סגול בשל פיגמנט מיוחד המצוי בה העוזר לה לשמור על לשונה מהישרף בשמש האפריקאית היוקדת.

4. לבן אנוש ישנם 7 חוליות צוואריות, לג'ירפה יש ..... גם כן 7 חוליות. רק שהם יותר מרווחות.

5. לג'ירפות בגן החיות בסידני אחד הנופים היפים ביותר בעיר. ואני זכיתי להאכיל אותם, ולקבל ליקוק ביד מהלשון הארוכה והסגולה שלהם.

6. הקרניים של הג'ירפה, הם בעצם זוג עצמות תת עוריות, שהיא נולדת עמם, ובהמשך חייה הם מזדקפים. עבור הנקבה אין בהם צורך, אך הזכרים משתמשים בהם, בעת ניגוח, וכהגנה על הראש. זאת, מעבר ללוחמת חיכוך הצוואר המפורסמת שלהם.

7. זה שהג'ירפות הם מעלות גרה ומפריסות פרסה, אתם בטח יודעים, ככה שבאופן תאורטי הם כשרים.

8. למרות ששומרי הכשרות לא נוהגים לאכול ג'ירפות, הג'ירפות היום עדיין בסכנת הכחדה. מספרם מועט אפילו מזה של הפילים. ועל כן תעשו לעצמכם טובה, ותקנו צמיד שמיוצר בכפר אפריקאי, ובכך תושבי הכפר יתפרנסו ממכירת צמיד צבעוני לאוסטרלים, ולא יהרסו את הטבע מסביב לכפר שלהם.

נשבע לכם שזה מה שהמדריכה אמרה.

שבת שלום!

טייגר פלוס

בערך מגיל 6 אני זוכר אותם. את משה ואיציק. פרצופים כאלה שגדלים איתך בשכונה. 

תמיד היו מסתובבים יחד ברחוב כמו אחים טובים. אמנם, כולנו גדלנו באותה שכונה, אבל אני גדלתי רחוב אחד מהם, בבתים של העשירים, והם גדלו בשיכון ליד, שהדבר הכי טוב שקרה לו, שהוא עבר תמ"א 38 לפני איזה 20 שנים.

הם היו 2 אחים כאלה, ולמרות הפרש של כמה שנים ביניהם, שניהם היו דומים מאוד, ומשום מה, גם הזכירו לי תמיד קופים. פעם, היינו משחקים יחד כדורגל, אחר הצהריים, ובשבת, במגרש הכדורגל השכונתי שליד הקיוסק של סמי. 

תמיד אני זוכר שהיו מסתובבים ברחוב משום מה. הם, ואבא שלהם, שתמיד היה לובש איזה גופיה בלי שרוולים מלוכלכת כזו, וכפכפיו נגררים במעלה הרחוב. היה להם גם סבא מצחיקול כזה, עם שיער לבן, וכובע, שמשום מה תמיד היה צוחק בצחוק גבוה ומתגלגל. תמיד היה מסתובב גם עם איזה כלב קטן שנובח על כולם. ופעם בכמה זמן גם אמא היתה עוברת, עם שיער צבוע בורדו בהיר כזה ומשקפיים ורודות עגולות שתואמות לליפסטיק הורוד מסטיק שלה.

תמיד היו נראים לי כמו משפחה שמחה, מגובשת כזו, תמיד בחוץ, שמחים, צוחקים. אבל עם השנים, הבנתי שזה שהם תמיד ברחוב, וזה שהם מדברים ביחד תמיד בקול, והילדים מסתובבים ללא מעש, אולי בעצם, זה אומר שהם לא כזו משפחה טובה ושמחה. בכלל, תמיד תהיתי מדוע אינם בבית ספר, וקינאתי בהם, שהם תמיד סיימו לפני, שהרי כל פעם שהייתי חוזר מבית הספר, הייתי רואה אותם כך, ברחוב.  

ואני לא יודע אם היתה נוהגת לבקר אותם עובדת סוציאלית, אבל לא הייתי מופתע, אם כן, כי בסך הכל, היה בהם משהו במשפחה הזו, שתמיד הרגיש שהוא בעייתי. אולי זה היה האבא, שהיה תמיד לא מגולח ועם גופיה. או אולי הסבא, כי תמיד היה לו צחוק דבילי, והיה נוהג להיכנס באמצע משחק הכדורגל, לבעוט 2 בעיטות לשער ולגשת לשבת על הספספל תוך שהוא קורא קריאות לעבר השחקנים במגרש. או אולי סתם, כי אף פעם לא ראיתי את איציק או משה עושים משהו, חוץ מלשחק כדורגל, או להסתובב ברחוב ולבעוט בבקבוקים. 

כלומר, חוץ מהפעם ההיא, שהייתי בכיתה ז'. והיה נורא מגניב אצלנו, בבית ספר היוקרתי, להדליק נפצים בהפסקה. ודעו לכם, כי נפצים, זהו סתם שם כללי, ואין בכלל דומה נפץ אחד לחברו. שהרי היה את הטייגר, שהיה עושה פיצוץ רגיל, ואת הטייגר פלוס- שהיה עושה פיצוץ עוד יותר חזק. ואני, תמיד הייתי ילד זהיר, ואם היו נותנים לי להדליק, הייתי מדליק, ומיד בורח במהירות. אבל חבריי, שהיו יותר פוחזים, לעתים היו מחזיקים את הנפץ ביד עד שנדלק הפתיל, ואז זורקים אותו. אני אפילו זוכר פעם אחת, ששמו לאיתן אלמוג, שהיה גדול מאיתנו בשנה נפץ בכובע של הקפוצ'ון, והוא כמובן ניסה לברוח, אבל זה התפוצץ לו בכובע. וכולם חשבו שזה נורא מצחיק, אבל אני כעסתי. כי ידעתי שנפצים זה דבר מסוכן, ומותר להדליק רק אם מיד אתה בורח.

והיו גם נפצים יותר מסוכנים, היה את הטיל השורק, שהיה עף בשריקה מעלה, ואז מתפוצץ. ובלילה היה כמו זיקוק. והיה מגיע דבוק לקיסם אדום ארוך ודק, איתו היו מקבעים אותו באדמה. וחשוב היה שיתקבע היטב, ובזוית הנכונה, כי אם זה היה עף עליך, וואי, וואי וואי. והיו נפצים שלא היו בכלל מסוכנים, כמו רימוני עשן כאלה, שיכלת להחזיק ביד, כי הם בכלל לא התפוצצו, סתם עשו כמה שניות של עשן בכחול, או צהוב, או ירוק. היתה את הדבורה מאיה, שהיתה מסתובבת ועושה אור. את השטיח שהיה בעצם 50 נפצים מחוברים, והיה נשמע כמו מכונת יריה. וגולת הכותרת היתה הרמאדן- שהיה כמעט כמו זיקוק של מבוגרים, שעף גבוה גבוה, ומתפוצץ בשמים תוך שמעיף צבעים.

ואני, שאוהב אקשן וסכנות בלי להסתכן, תמיד הייתי נמשך אל האש, והפיצוצים. וזוכר אני את השמועות על פנחס. שהיה מוכר נפצים בשוק. אבל בכיתה ז' הייתי, ואף פעם לא הייתי בשוק, רק בירושלים ידעתי שישנו שוק, אשר על כן מעולם לא הלכתי לקנות לעצמי, ותמיד הייתי הולך אחר הילדים הגדולים יותר.

יום אחד, שותפי לשולחן אמיתי, שישב מצד שמאל שלי בשורה הראשונה של הכיתה, בשולחן מול המורה, סיפר לי בהתלהבות שמצא איזה מישהו, שגר בסנהדריה, שמוכר נפצים. והיום, הוא הולך, האם ארצה להצטרף? לא היה צריך הרבה כדי לשכנע אותי, וכעבור זמן לא רב חזרתי משם עם תיק מלא בסחורה נחמדה, קצת מכל סוג, במגבלות התקציב הדל שהיה לי אותה עת, וכמובן, שכיאה לאיש עסקים בכיתה ז', קניתי קצת לעצמי, ככה לפורים, להדליק בקריאת המגילה בבית הכנסת, אבל גם קצת, כדי למכור, כדי שאוכל להיות עשיר.

ואני לא ממש זוכר איך זה קרה ומי שוחח עם מי, אבל אני זוכר שאיכשהו, לא הרבה זמן אחרי זה, איציק ומשה באו איתי הביתה, והביאו איתם גם את אסי (שהוא היה עוד ילד שגדל שם בשיכון). לא שאלתי אותם מאיפה יש להם כסף, אבל מאוד שמחתי למכור להם את כל הנפצים שהיו לי למכירה. אני חושב שהרווחתי איזה 20 שקל, והייתי מאוד מאושר וגאה בעצמי. 

ועוד זיכרון ילדות שיש לי, ואינני זוכר אם היה זה לפני או אחרי העיסקה הגדולה, הוא שיום אחד הסתכסכתי אני עם שלושתם, ורבנו, כפי שילדים נוהגים לריב, רק שאני גדלתי בבית אמריקאי, בו קנו לי רובה מים משוכלל שרק אמריקאים קונים. אני לא זוכר מה מילאתי במים, אבל אני זוכר שהיה שם גם קטשופ, ופלפל שחור ומלח. ואני זוכר שכשהשפרצתי את זה עליהם, קצת נכנס לעין של אסי, וזה שרף לו. הוא בכה, וצעק, והם ברחו. ומאז, הם הפסיקו להטריד אותי.

כלומר, חוץ מאותה פעם שאני הייתי כבר בכיתה ט' בתיכון בפנימייה, ואמא שלי סיפרה לי שבאו כמה חברה לחפש אותי בבית, שהם רצו נפצים. ומסתבר שהם מאוד כעסו כששמעו שאני לא בבית, וגם לא מוכר יותר נפצים. כי ככה אני, בחור חד פעמי שכזה. אותי זה נורא הצחיק לשמוע שהם זרקו כמה שקיות מים וביצים על הבית, והלכו. את אמא שלי פחות. אבל בסתר לבי גם פחדתי, שאולי יחזרו, ונמשיך לריב?

אבל חששות לחוד, ומציאות לחוד. עברו מאז משהו כמו 17 שנה. ולא שמעתי מהם. ככה, נפרדו דרכינו. מדי פעם הייתי עדיין רואה את האבא, או את הסבא בשכונה. הכלב, כמדומני שמת, ואני בכלל עברתי הלאה לתל אביב ללמוד, וכל אחד פנה לדרכו.

עד תחילת שבוע שעבר.

כי בשבוע שעבר, ראיתי שוב לפתע פתאום את משה. 

ואם תשאלו מי הוא האיש, שגרם לי ולמשה שוב להיפגש, אומר לכם בביטחה, שזהו בנימין נתניהו, לא פחות ולא יותר. 

שהרי, אולי אינכם יודעים אך אחת מזכויותיו הרבות של ראש ממשלתנו הנצחי, היא כי במסגרת המאמצים לחלק את החינמון ישראל היום, הוא יצר הרבה מקומות תעסוקה, ואף מעסיק אנשים רבים.

ובכלל, תמיד תהיתי מי הם אותם האנשים שמחלקים את העיתון, עד ששבוע שעבר, ביום בהיר אחד, בעת כניסתי לבית החולים, ראיתי שם את משה, ניצב בכניסה הראשית לבית החולים, לבוש בסרבל אדום וכובע, ומחלק לכל מי שנכנס בשערי בית החולים את העיתון.

וכך, על אף שעברו כבר כמה שנים, והפרצוף השתנה ברבות השנים, ישר זיהיתי אותו, עם הפרצוף הזה שלו. וטראגי ואולי צפוי הוא הגורל, שכעת, אני צועד לי במדי בית החולים בחופזה, חולף על פניו, מסרב בנימוס כל בוקר לעיתון. ובכלל תמיד ממהר אני כשחולף אני על פניו, אולי כי תמיד מאחר אני, ומפחד אני לעשות רושם רע על מנהל המחלקה אם אאחר. ואולי כי סתם, אני לא קורא את העיתון הזה וגם לפני כן מעולם לא הייתי לוקח את העיתון, גם לא מהקשיש החביב שהיה מחלק לפניו, וצועק בוקר טוב לכולם, תוך שהוא מניח את חבילת העיתונים שלו על כיסא הגלגלים שהיה לוקח במיוחד לשם כך. 

אבל אולי, יכול להיות שעם משה, אני קצת ממהר יותר מהרגיל? יכול נניח להיות בגלל המבוכה? אולי שחלילה, לא אדבר איתו שוב. שלא יהא שהות בידו להביט בפני. שלא יזהה חלילה, אף אותי. ומרגיע אני את עצמי, שאותי, הרי, ודאי לא יזהה. שמאז, צימחתי זקן, והשתניתי מאוד. ובכלל, תמיד היה כזה, טמבל, הרי ודאי לא יזהה אותי.

אך בסתר לבי, חושש אני שמא יעצור אותי כך פתאום. יבקש שוב לקנות נפץ. ואולי חושש אני שיבקש לנקום את נקמתו של אסי, ונמשיך דו קרב של מכות, או בצורה יותר מעודנת יביא לי עיתון, ויעמת אותי עם עצמי.

וכך כל בוקר, בזמן שאני עובר בשערי בית החולים, אני מוציא את תג הסטאז'ר מראה למאבטח, ועוקף את כל התור שממתין לבידוק, אבל בפנים, חוזר אני ככה, לכיתה ז', או ד' או ב'. לטייגר, לטיל השורק, ולקטשופ ברובה המים.

ושמתי אף לבי לעובדה, שגם הוא, איננו מציע לי עיתון כל בוקר. ולפני ולאחרי הוא מציע לאנשים, אך כנראה, משום שהולך אני חיש מהר, ומתבונן על הרצפה, איננו חפץ לעצור אותי, ולבזבז מזמני.

עד שהבוקר, צעק לכיוון הגב שלי, אחרי שחלפתי על פניו- אתה! אתה גדלת בבקעה, נכון?

מעגל החיים

ואם אפשר לרגע קט, להפריע את שגרת יומכם הבטוחה,
ולקחת אתכם, איתי כמה דקות, הרחק למסע.
למקום קצת רחוק, אפל ומודחק. מקומו של המוות, הכה מרוחק.

כי הרבה ספקות ישנם, בחייו של כל אדם.
היכן יגור, ומה יעשה, את מי יאהב, והאם יחלה.
אך יש סוף אחד בטוח ויציב לכולם, והוא, המוות, כמובן.

ואין זה משנה אם נולדת עני או עשיר, חכם או טיפש.
אם גדלת במשפחה טובה, או הרוסה, ואם הצלחת לאהוב את מה שיש.
ואין זה משנה היכן חיית, איזו שפה דיברת, ואם השתייכת לדת, או ללאום.
כי גורלך כמו כולם, נגזר עליך, מראש, בסופו של יום.

ולא משנה כמה תנסה, ותדחיק, ותתאמן, ותרוץ, ותשחה ותנסה להתגונן.
וגם אם תאכל בריא, ומחתולים שחורים תתרחק, בסופו של יום, מלאך המוות, גם על דלתך, יתדפק.

וכשיבוא, יכול להופיע, כך לפתע פתאום בסערה. ולעתים אותות מקדימים ישלח הוא, שתבין שדרכו כבר סלולה.

אך כשיגיע, תמיד הוא מפתיע. לא כפי שתכננת שיהיה. וגם אם היה בכלל תכנון או דימוי בראשך, במציאות זה יכאב, והרבה.

וכרופאים, המתמודדים עם החולי, המוות הוא רק שלב נוסף אפשרי. אותו מנסים אנו למנוע, אך זה לא תמיד אפשרי.
כי אם המוות כל כך ודאי הוא, יש גבול מה ניתן לעשות. ואם אדם זקן וחולה, לא יקרו פתאום נפלאות.
וחולים זקנים וקשים, מנסים לשאול את המשפחה. האם תרצו שנילחם עליו, או שנניח לו, בשלווה.
ומקווים אנו, שהמשפחה תבין, שהמוות, הוא גם חלק מהחיים. גם כי אם יבינו ויסכימו זה ימנע סבל מהחולה, אך גם אם מותר להוסיף בסוגריים (כי זה עושה את חיינו קלים בהרבה).
ואף כי זה חלק מהחיים, זה לא נהפך ליותר קל. כי ההפתעה תמיד תכה בך, כשתבין, שהאדם הזה, לא יתעורר כבר.
והוא לא יגיב, ולא ידבר, לא יצחק, ולא יתעורר. פתאום נעלם כך, באופן חד צידי. כבר אין אני ואתה, עכשיו יש רק אני.

והחולה הראשון שימות לך, אתה תזכור אותו היטב. כי זה בערך כמו הנשיקה הראשונה, רק שזה צובט יותר בלב.
ובעצם, כשאני חושב על זה, הם מאוד מאוד דומים. שניהם פשוט שלב אחר, במעגל החיים.
וכמו כל חוויה ראשונה, היא נצרבת במקום מיוחד. ואתמול קבעתי מוות לראשונה, וזה ישאר אצלי לעד.

השיחה מהאחות שהשכימה אותי כך לפתע מתוך השינה. בשעה 6:30, לרדת לראות את החולה במהרה.
את המטפלת הסרילנקית עומדת, בראש מיטת החולה. תתעוררי, זה אני היא צועקת לה, ובכי חרישי בגרונה.
והיה צפוי שתמות היא, וכבר שוחחנו אודות מצבה. והשיחה מתועדת בתיק, שלא תסבול סתם נסיון החייאה.
ומנסה למשש אני דופק, להביט אם ישנה נשימה. לחץ דם המכשיר לא מצליח, למדוד מה שמרגיש כמו שעה.
והנשימות, נשימות דמדומים הם, נשימות איטיות רדודות. עד שבית החזה לפתע, מפסיק לרדת ולעלות.
קוקו, אמא, תתעוררי היא צועקת, והבכי הוא רק מתגבר, ואני מבקש מהצוות, את ליבה בבקשה לנטר.
ושוכבת במיטתה על גבה, ועל פיה מסיכה של חמצן, והזרימה במהירות 10 ליטר, כפי שהיה לא מזמן.
וטמפרטורת גופה, רגילה היא, והדופק שנמוש הוא שלי, כי במוניטור פס ישר מופיע, אקג עכשיו, מבקש שוב אני.

ומתקשר לבן ולנכד, תגיעו בבקשה אני מבקש. מצבה של סבתא התדרדר, ומעברו השני של הקו, קול רועד וחושש.
ומדפיס באקג תרשים, עם פס ישר שלא מותיר ספק. ואחרי כמה דקות פונה אני למטפלת, ואומר לה בעדינות, שהיא כבר לא תתעורר.
וקשה להישאר אדיש, כשמישהו לידך זועק ובוכה. וכמה שצחוק זה דבר מדבק, בכי מדבק בהרבה.
וכשמגיעים, הבן והנכד, תופס אני אותם במסדרון, לפני שיכנסו לחדר, ומספר להם ביגון.
ומשפיל מבט לרצפה, כאילו אני הוא זה שרצח. ורואה את הדמעות מופיעות, בעיניהם, כשמבינים, שמלאך המוות לקח.

ובפרוטוקול הטיפול בנפטר מופיע כי יש לומר "שמות", שאלו פסוקים שנהוג לומר, בעת יציאת נשמות.
ו-20 דקות ממתינים, בלי לגעת בגופה. לפני שמכסים את הראש בסדין, ומעבירים אל עבר קבורה.

ומכינים תעודת פטירה, ומוסרים כך באופן רשמי. ולחיצת יד לוחצים את ידו, סוגרים מעגל באופן סמלי.
והבן אז הולך לדרכו, להיות קצת עם הנכדים. ואני לוקח את התיק והמפתחות, לבית עם הבגדים.
וברמזור, בפינה של בן צבי/בצלאל, בוכה לארבע שניות. לפני שנכנס מתחת לשמיכה, ועוצם עיני מראות.

ובכלל, מעניין מי הוא מלאך המוות הזה, ואם יש לו בית, היכן גר.
או בטח שוכר הוא עשרות דירות, ליד בתי חולים בעיר ובכפר.
ואיך נראה הוא, ואם יש לו פנים. כי רק את רוחו מרגיש אני לפעמים,
כשמהלך לו כך חופשי במחלקה, נכנס בין חדרי החולים בשתיקה.
והממזר הזה, גם מפלרטט עם החולים, קורץ פה, קורץ שם בלי להשאיר סימנים.

והיום הממזר לקח עוד איש יקר. את ד"ר רון שפירא, שהנחה אותי בעבודת הגמר.
איש יקר, חרוץ, נדיר ומיוחד. מלא ענוה ופשטות וכשרון מכל הבא ליד.
בגיל ארבעים ושש, עם סרטן בלבלב, הלך היום גם הוא, בשלווה, ללא קרב.
אבינו מלכנו, היושב במרומים, חוס נא עלינו, ועל היתומים.
ונכון שזה טבעי, ונכון שזה נשיקה, אבל קשה לנו לקבל את זה בשתיקה.

תורנות מיון

ונותרתי רק עם רשימות. רשימות של חולים, ושאריות של עייפות.

כי זה היה למעשה, סוג של חלום, ה26 שעות האחרונות.

הם הגיעו למיון. עוד חולה, ועוד חולה. וכבר כשהגעתי ב-8 בבוקר חיכו לי אישית 7 שנשארו מאתמול בלילה. שעוד מסכן אחד כמוני, ראה, ניסה לסדר, ואז כשעזב בבוקר, ב-8 לישון, השאיר לי, שאסגור.

אז ניסיתי לסגור אותם כמה שיותר מהר, קודם להעיף את הצעירים והבריאים הביתה, את ההוא עם האבן בדרכי השתן, ואת הצעיר שהקיא ושלשל. גם את הבת 90 עם קוצר נשימה שהשתפר שלחתי חזרה למוסד שלה. את הגברת עם הפארקינסון שכל פעם חוזרת לבית חולים כי שם מישהו יחליף לה חיתול ויתן לה אוכל, השארתי לסוף. שהרי, היא בכלל רוצה להישאר כאן. עוד 2 ששכבו כבר 12 שעות, במטרה שתתפנה להם מיטה באחת המחלקות הפנימיות, גם היו באחריותי, למרות שאין באמת צורך. שהרי הם כבר נסגרו, רק שאין מקום במחלקה, אז לי יש עכשיו עוד עבודה.

והזכרונות מאתמול צפים. הגברת שהכרתי מכירורגיה, שהמתינה 3 שעות כדי שאבדוק אותה, במיון הפנימי, רק כדי לגלות, שבסוף היתה צריכה להיות במיון הכירורגי. אבל בעצם, שמחה לחכות, כי אותי זכרה, ועלי סמכה. 

את בת ה-18 האתיופית, שהגיע נראה לי בגלל כאב בטן, רק שלא היתה לה הפניה, ולא הבנתי למה שלחו אותה, וסך הכל נראתה בריאה, למרות שחיכתה במיון בליל שישי ב-4 בבוקר. והאלכוהוליסט שהגיע שיכור, ולשמחתי ברגע שהתעורר פשוט ברח מהמיון, ולא הייתי צריך לבדוק אותו. חסכת לי- תודה. ובין לבין היה אחד שנפל ממרפסת על הראש, ועוד 2 החייאות של זקנים בשנות ה-90. ואשה נחמדה דרום אמריקאית עם חולשה ובעיות לב מפה עד להודעה חדשה. והילד הצעיר עם התלונות המשונות, ששיחק משחקים ועשה לי כאילו בבדיקה, לא ברור לי גם למה ומה רצה.

ועד שחשבתי שקיבלתי איש צעיר ובריא עם תלונה פשוטה של כאבים בחזה, פתאום התברר שיש לו בכלל קריש בורידי הריאה, והכי לא צפוי בעולם. והיתה עוד סבתא זקנה עם 3 בני משפחה עם חום לא ברור, ועוד אשה משונה, שבכלל חשבו שיש לה שבץ, אבל בסוף רק קצת בלבול, וחום, ותישאר להשגחה. ותוך כדי שאני עובר בין כולם, הזאת, עם הפרקינסון, שרוצה קצת יחס ותשומת לב, תבקש ממני כדור שינה, ואם מישהו יוכל להאכיל אותה. ובאמצע אני אלך מהר לקפיטריה לקנות לי סנדביץ', ובליל שישי, מהר אקח צלחת אוכל שנשארה בעגלת החולים, ואוכל משהו מהר, ככה בזריזות, כי יש בחוץ תור של אנשים, חלקם מחכים כבר 3 שעות.

ובהתחלה של התורנות הגעתי עם כוח, ואנרגיה. אפילו הלכתי לשחות לפני כן, ב- 6:30 בבוקר. רענן הגעתי אותו בוקר למיון. אכלתי משהו לפני. ובום התחלתי לעבוד. כשהגענו לצהריים, התחיל כבר העומס, כי עד שאתה מפנה את החברה מהלילה, מגיעים לך חדשים כאלה בבוקר. ואתה ממשיך לעבוד ולקבל חדשים, ופתאום נזכרתי שגם היה את הצרפתי הזה שהגיע עם סוכר 400, והם כמובן, רוצים מהר תשובה, רגע לפני שבת מה יש, ומה יהיה? ולא רק הם כי יש פתאום 5 מטופלים, שכולם נורא דחופים, ורוצים לצאת מהר, אם רק תוכל לכתוב לו מהר מכתב שחרור, כי עוד רגע שבת. 

ותוך כדי שאתה מטפל בחולים שלך, יגשו אליך כל הזמן עוד ועוד חולים. תגיד, ד"ר. יש לך מושג מה קורה איתי? מתי אני אמור להשתחרר? אתה יודע אולי מה היה לי ב- CT? 

ואחד שידחף באמצע שאני בודק מטופל אחר, ויסביר לי שהוא חייב שיבדקו אותו עכשיו, כי כולם כבר אוכלים, והוא, עוד לא עשה קידוש. ולא יכול לאכול. אז אם רק אבדוק אותו, יוכל להפסיק להמתין, ואז יעשה קידוש, ויוכל לאכול.

ואחת רוצה כרית. ועוד אחת נגמרה לה האינפוזיה. ואיפה השירותים? ואם אתה אולי יודע מי מטפל בי.

ורק תציץ רגע על הרגל של אבא שלי כי זה נורא דחוף, והוא מחכה 3 שעות ויש לו זיהום. ואני יש לי התקף כאב ראש חמור, ורוצה שתתן לי תרופות לפני שפתחתי אפילו תיק, וראיתי אחות.

ובין כל זה, אתה אמור לנווט, ולבדוק. ולגשת אחד אחד, עם סבלנות וחיוך. להציג מי אתה, ולמה הוא בא. לנסות להבין מה הסיפור, ואם זה משהו מסוכן, או לא. ולבדוק אותו, וללכת למחשב לכתוב. ובדרך להיתקל באחות שמבקשת משהו, ועוד מטופל שרוצה משהו. ורגע להתעכב כי החולה הפסיכיאטרית צורחת על הרצפה, ואבא שלה מחבק אותה מאחורה, והנה הגיעו בטחון. ועד שהגעת למחשב אתה פותח בדיקה של החולה ממקודם, ושוכח בכלל מה היית צריך לכתוב.

והאמת שאני נורא אוהב את המיון. אוהב את הקצב, את ההתרחשות. את זה שלעולם לא תדע איך יהיה היום הבא. מי יכנס לך בדלת, ומה יהיה לו. אם תהיה החייאה, או פיגוע ירי. 

אחרי 10 שעות אבל, התחלתי פתאום להרגיש קצת מיצוי. האמת, שמתאים לי אולי כמה דק' הפסקה. וכשאני חושב על זה לאחר מכן, במשך ה-25 שעות, עשיתי הפסקה אחת של 10 דק לאכול בבוקר. ועוד הפסקה של 5 דק לקפוץ לקפיטריה ולמכונת המדים. קקי גם הספקתי לעשות, אבל לדעתי השתנתי אולי פעמיים בכל התורנות הזו.

גם ב- 12 בלילה, אחרי 16 שעות על הרגליים, עצרתי ל5 דקות, לשתות תה, ולאכול כמה עוגיות, שיהיה לי קצת כח לקראת הלילה. ונראה לי שבין 11 בבוקר ל- 12 בלילה די עבדתי רצוף. חוץ מכמה הדקות שאכלתי צלחת קרה של אוכל שנשארה באזור 7:30 בערב.

ועצבנו אותי שתי אחיות. אחת שלא הסכימה להוסיף עוד בדיקה לשתן שהיא כבר לקחה, כי לפני 5 דקות, היא פשוט היתה אמורה כבר ללכת, וזה 5 דקות שהיא פה יותר מדי. ועוד אחרת, שאחרי שהגיעה ב5:00 בבוקר, החולה האונקולוגית עם החום (ברגע שתכננתי ללכת לישון קצת), והיה צריך לקחת לה תרביות, אמרה לי שהיא לא מוכנה להתעסק עם זה, ואם אני רוצה, אני יכול לקחת בעצמי.

כי בטח. שאני עכשיו הולך לעשות את זה, אחרי 23 שעות על הרגליים. כשכל מה שאני רוצה זה לעצום עיניים, ולישון, והכל השתבש כשפתאום ב-4:30 נכנסו ביחד מד"א עם 3 חולים.

כי אני, שעכשיו הערתי את הכונן הבכיר ב-6 בבוקר לשאול אותו על טיפול אנטיביוטי, ותוך שהוא שואל אותי שאלות, קולט שלא בדקתי את הדברים הכי בסיסיים. נוזף בי שלפני שאני מעיר אותו, נא לעשות עבודה יסודית. ואני רק מתנצל, סליחה, פשוט אני כבר לא הכי מתפקד פה. ואמנם 10 דקות קראתי ובהיתי בתיק הרפואי של החולה, אבל סורי, שיכולותי הקוגנטיביות לא אפשרו לי לקלוט כל כך הרבה.

אז כן, אם את לא רוצה לקחת תרביות את לא חייבת. וגם אל תעשו את בדיקת השתן.

רק שב-8 בבוקר, כשאני אגיע למיון אחרי שסוף סוף הצלחתי לישון שעה וחצי, בין 6:30-8 אל תצפו ממני להיות נחמד.

גם את, שטיפלתי בך בכירורגיה, חיכית לי 3 שעות. תודה שאת משתפת, אבל האמת, שלא מעניין אותי כבר מה קרה איתך  ב-4 בבוקר. הנה, אני סוגר לך את הוילון שתלכי לישון. וב-8, אני אפילו לא רוצה לשמוע את מילות התודה שלך, גברת דרום אמריקאית נחמדה, שמודה לי שהצלתי את אמא שלה, ועל מה שרופאת המשפחה פספסה.
אתה פה היום שוב שאלה אותי? ואני רק מסביר לה שעוד לא הלכתי הביתה. מסרב בנימוס להצעת הקפה שלה, ומנסה להתעלם מהיד של החולה שקוראת לעזרה במיטה במעבר. היא בעיה של מישהו אחר. 

אפילו להעביר לרופא שאחרי כמו שצריך מה היה, ומה צריך לעשות קשה לי. פתאום אני לא קוהרנטי ולא מצליח להסביר.

תקרא את זה, אני מפציר בו, כתבתי הכל במפורט אתמול ב 3:30 בלילה, כדי שתוכל להבין את זה מחר.

אבל בטוח שתהיה איזה פאשלה. ובטוח שמישהו יתעכב, או לא ישתחרר. כי כמה שניסיתי לכתוב הכל ולהיות ברור, בין ריצה לריצה, ובין חולה לחולה, לא אתפלא אם משהו נשכח. כי רק הבוקר זה היה כשהגעתי, כשהחולה שלי עוד היתה שם מלפני 24 שעות. וסתם הכל הלך לאט, כי במקום לשלוח אותה בהתחלה לאף אוזן, שלחו אותה לפנימית.

ואני נורא מקווה שהאשה שהגיעה כאובה עם סרטן וגרורות בכל הגוף, ורק רוצה משהו לכאב, לא תמות בשעה הקרובה, בזמן שאני שם. ושהחברה הטובה שלה, שביקשה ממני אתמול, בבקשה, תבטיח לי שעד שאני חוזרת בבוקר היא עדיין בחיים תראה אותה. כי בלילה היא התחילה להתדרדר, ואני לשמחתי הודעתי לה שאני לא אלוהים, ולא מבטיח דברים שכאלה. ולמרות ששאלתי אותה מפורשות, והיא אמרה שהיא לא רוצה החייאה, בכל זאת, זה יהיה לא נעים אם היא תגיע, ותראה ככה, גוויה.

ויצאתי שוב בחצי שעה איחור. שזה 6 פעמים 5 דקות. והצלחתי לישון בבית חמש וחצי שעות לפני שהתעוררתי בצהריים.

יתר היום, הפוך ומעוך. בסוג של חלום, עם ראש מרחף וכואב.

ומחר שוב, אחזור למיון, לעוד יום. ומחרתיים עוד תורנות שכזו.

ואת אף אחד מהחולים, זה לא יעניין שרופא שלא ישן 20 שעות יראה אותו, גם אם הוא עייף, ולא חושב, ולא חד. ואני לא רוצה אפילו לחשוב איך הייתי מתפקד, אם פתאום היה מגיע לי, אז, ב 3:30 בלילה החייאה, או משהו עוד יותר מורכב.

וכשאני אצא ב-8 בבוקר, אראה חבר שלי, רופא, עם אבא שלו, ממתין לטיפול רפואי. ובשאריות כוחותי אתנצל, שאני לא יכול לעזור לו, פשוט במצבי כעת, אני חושש שאעשה יותר נזק מתועלת.

ואני עוד לא הבנתי, את מי זה משרת. ומי הגאון שחשב על הרעיון שמישהו אמור לעבוד רצוף 26 שעות.

כי באמריקה עובדים במיון מקסימום 12. ובאוסטרליה, אני ראיתי שעובדים 4 משמרות של 10 שעות בשבוע.

אבל כאן, משום מה, אנחנו עובדים, רצוף, ורצוף, ורצוף. ואחיות יחליפו 3 משמרות בזמן הזה. והחולה במיטה 17 תתחלף כבר 3 פעמים, למרות שכל פעם הם מחכים שם כמה שעות עד שיעלו למחלקה. 

כי מילא שזה לא משרת אותי, להפוך לי את הלילה ליום, והמתח, והעייפות המצטברת, שלא ניתנת לשיקום. אבל אפילו את החולים, זה לא משרת.

כי לא מגיע לכם שאתבלבל עם המדבקות של הבדיקות שלכם, וכמעט אכתוב פעמיים בתיק של החולה הלא נכון.
לא מגיע לכם רופא שצריך לדבר בקול עם עצמו, כדי שהמוח שלו ימשיך לעבוד והוא יפסיק לבהות.

מגיע לכם רופא רענן, חייכן, שלא בלחץ, ולא ממהר. שיש לו זמן לקרוא מה כתוב במחשב, ולחפור בהיסטוריה הרפואית שלך כמו שצריך, כדי לטפל. שיש לו זמן לקרוא ספר ולהתעדכן, ולא רק מהר לרפרף בתיק, לכתוב אבחנה, ולקוות שצדק. 
שלא קוטע אותך באמצע הסיפור שלך, כי אין זמן. וכשאתה קורא לו, לא מתעצבן.
ואת זה, אתה לא תקבל לא אחרי 24 שעות, וגם לא אחרי 20.והאמת שגם לא אחרי 18 ולא אחרי 12. 

וכתבתי די והותר, ומחר יום עבודה.
הגיע הזמן כבר לישון. עד התורנות הבאה.

רפואה שלמה מן השמים

לא מעט שבצים יצא לי לראות בקריירה הרפואית הקצרה שלי. 

כאלה שהגיעו עם דימום, וכאלה עם אוטם. רובם אצל מבוגרים, אבל גם היה אחד צעיר בשנות הארבעים ובריא. חלק מהם הגיעו מטופחים ומוקפדים, וחלקם מלוכלכים מיוזעים ומוזנחים.

רק אתמול, היה ילד בן 12 ערבי, שעמד למרגלות סבו, בליווי הוריו, עת הסביר הנוירוכירוג על הדימום המוחי, ואיך אין פרוגנוזה לסבא. ועל המסך כתם לבן בתוך פרנכימת המוח השחורה זעק זעקה אילמת, עת רגלי הסבא החלו לפרכס.

ויש משהו דומם, ומפחיד, בלראות גוף של אדם, שהיה חי, ומהלך כרגיל, ועתה, הוא שוכב, אפילו לא רדום. כי זה שונה מרדום, ואף שונה ממת. כי כשרדום, או מת, מצב ברור הוא. אך כאן, ניצב בתווך. נים ולא נים. תיר ולא תיר. המוח פעיל בחלקו, וחלקו זועק לחמצן. וכשרואים את האדם, זה מרגיש יותר כמו איזה שד שהשתלט עליו. פתאום כך, אובד הקשר עם האדם. הוא בעולם שלו, העיניים פתאום לא שם, אולי סוטות הצידה, ואישונים גם לא שווים. הגוף יכול לפרכס, ולעתים יהיה מלמול. והאדם שהכרנו, נעלם ברגע. לא ער, וגם לא ישן. כאילו נחטפה נשמתו, שם בתווך, ומנגד, עדיין ישנה. 

ואנחנו, עובדי המערכת, רגילים בפרוטוקול. מתי קרה, ואיך נצפה לאחרונה. נבדוק אישונים, וכוח גס. האם מתמצא, מגיב לכאב? אם מתאים ל-TPA או איננו מתאים. 

ובכל יום נכנסים כמה כאלה למיון. חלקם מתאוששים, וחלקם לא. חלקם מסתכם באיזה אוטם קטן שכנראה היה, אבל אין מה לעשות, וחלקם, מועברים להמשך טיפול נוירוכירורגי, או צנטור. 

ומראות של משפחות בוכות, וכואבות, דואגות, הינם מראה שבכל יום. אבל שום דבר לא הכין אותי היום בבוקר, בזמן שירדתי ממעט התנומה שלי בתורנות של הלילה, בדרך להעביר את המחלקה לרופא של הבוקר, למראה של מורי ורבי, הרב עדין אבן ישראל - שטיינזלץ, שוכב על מיטה, עם איזה "שד" כזה, שהשתלט עליו. 

ואפילו לא ידעתי שיש לי מורי ורבי, שהרי עברו כבר כמה שנים מאז שוחחתי איתו לאחרונה. ולא הבנתי עד כמה קשה יהיה לראות מישהו שהיה כה קרוב, במצב כל כך קשה. כי חוץ מהטשטוש הרגיל של אחרי תורנות, היום, יש לי טשטוש, וגם גוש שחור כזה בבטן.

ואומרים שהוא עבר צינתור מוצלח, ושהוא הגיב, ואולי משתפר. ומאוד מקווה אני שישתפר הוא. שהרי מגיע לו לחיות. כי אם יש מישהו בעולם הזה שיש צידוק לכך שניתן לו ראש ושהוא אכן משתמש בו, זה הרב עדין. ומגיע לו שהראש המדהים שלו ימשיך לעבוד עוד שנים רבות. 

אבל בסתר לבי, גם קצת אגואיסט אני. כי רוצה אני לשוחח איתו שוב. לקבל איזה הערה עוקצנית, איזו חוכמת חיים. לראות לרגע מזוית המבט שיש לו מלמעלה, כזו שלא דוגלת במוסכמות, כזו שראתה כל כך הרבה בחיים, ששום דבר לא מרגש אותה או כולאת אותה בתבנית חשיבה. 

בא לי שיראה אותי, לבוש כרופא עם הסטטוסקופ, שהרי לפני כ-9 שנים, היה זה הוא שאמר לי שהוא חושב שזה רעיון לא רע בשבילי, ככה, שאהיה רופא. לפחות תהיה עסוק, ולא יהיה לך זמן לחשוב, אמר לי אז והוסיף סיפור שרק הוא יכול לספר, על רופא שהכיר. 

כי אין עוד אחד כמוהו בעולם, עם מבט כזה, מיוחד ומרענן בעולם הדתי. ושגם אם אינני כבר חלק מעולם זה, עדיין מרגיש אני את דוגמתו האישית והשפעתו העמוקה על חיי, בכל עת.

כי את הלימוד של להאמין בדרך שלך, חרף כולם, את זה קיבלתי מהרב.

וגם את הידיעה שאם אנשים מתעצבנים סביבך, סימן שאתה עושה משהו משמעותי. איך לקחת כל דבר בפרופורציה, כולל אם חימצנת את הראש בגיל 13 והיית מצטיין הכיתה, אך בעיקר, להאמין בעצמך, וביכולת לשינוי.

ואמנם ביקשה המשפחה, אבל אני אינני נוהג כבר לומר תהילים. אולי חצי פסוק או שניים אגיד מתוך הרגל, ולכבד. 

אך מי יתן, שישלח לך ה' יתברך, רפואה שלמה, ורחמים מן השמים, הרב עדין בן רבקה לאה, במהרה בימנו, אמן. 

יום כיפור

מנהג קדום כאן בעירנו, בעיר הקודש ירושלים. אמנם, עתיקת יומין היא עירנו, ושנותיה, שנות אלפים. ואין כל מנהג הנוהג בה ראוי להיקרא בשם קדום, זולת אם נהגו בו, לפחות מאות בשנים אם לא אלפים. אך מנהג זה, אודותיו חפץ אני לספר לכם, מנהג כה יפה הוא, והרי, אלפיים שנות גלות היו, ולא ניתן היה לקיים מנהג זה. אשר על כן אעיז ואכנה מנהג זה בשם קדום, על אף שנוהג הוא רק 114 שנה, וכולי תפילה, כי לא תחלקו עלי, ואם כן, תקוותי לפחות, שתמחלו לי, ברוח ימים אלו.

מנהג נהגו במרכז הרפואי שערי צדק אשר בירושלים, מאז היווסדו בשנת התרס"ב (1902), בכל ערב יום כיפור, מדי שנה בשנה. ואין זה משנה אם חל ערב יום הכיפורים בערב שבת, או ביום שלישי, פעמיים כי טוב. כי נהגו אז רב בית החולים, ומנהל בית החולים, לילך ולעבור, בין כל חולה וחולה המאושפז בבית החולים, לדרוש בשלומו ומצב בריאותו, ולפסוק לו, במידה ויחפוץ, האם מותר לו שיצום, או האם מצווה עליו לאכול. 

וכך, יעברו להם מנהל בית החולים, והרב, בין מחלקה למחלקה. ובכל מחלקה ומחלקה ידריך אותם רופא בכיר מאותה המחלקה, ועמו עוד רופא צעיר, והם, המכירים היטב את החולים, יספרו על כל חולה וחולה. ומנהל בית החולים אז יפתח, יציג עצמו, ואת העומדים לצידו. יסביר קמעא אודות חשיבות הביקור, וישאל ויחקור ויברר אודות החולה. ופותחין ושואלין את החולה, האם צם בשנה שעברה. ואם החולה לא צם, או שאיננו חפץ בצום, אזיי אומרים לו, כי כל שכן שעליו השנה לאכול ולשתות. ואם החולה צם אשתקד, וחפץ בצום הוא, אזיי יספר הרופא הבכיר מה יש לחולה, והאם ראוי לו שיצום על פי דעתו הרפואית. ומנהל בית החולים (שהינו גם כן רופא), אז יסביר לחולה אם השנה ראוי שיאכל או האם ניתן שיצום. והרב, העומד לימינו, יהנהן בהסכמה, ויתן גושפנקא, לפסק הדין. אז יחליטו האם מן הראוי שיאכל בשיעורין, אם לאו. ואם לשיעורין נפסק- אזיי יחלק הרב למטופל 2 כוסיות פלסטיק קטנטנות, אשר הינם על פי שיעור. ויסביר לחולה, כיצד למדוד, ובאיזה כמות עליו לאכול. ודף מיוחד עם תפילה ממחזור עתיק, יחלק אז לחולה, ובו תפילה אשר עליו לומר טרם אכילתו ביום הכיפורים. כי באכילתו, מקיים הוא הרי מצווה- וחי בהם, ולא שימות בהם. והמטופל מקבל דברי הרופאים והרב בהכנעה, והפמליה, מברכת בברכת צום קל, ורפואה שלמה. ומי יתן ובשנה הבאה תזכה להתענות כהלכתו. וממשיכים הם הלאה, אל החולה הבא.

וכל חולה וחולה, הוא סיפור בפני עצמו, עולם ומלואו. כי יש הגברת הדתיה, אשר ציינה והסבירה כי אין לה בעיה, כי תישאר בבית חולים בחג, שהרי ידוע, כי אין ריבונו של עולם נמצא אך ורק בבתי כנסיות ובתי מדרשות, שהרי, מלוא כל הארץ כבודו, ואף בבית החולים הוא נמצא, רק שאיננה חפצה, חלילה, לחלות ולהתדרדר בשל הצום. ויש האדון הצעיר המסורתי, החסון והשרירי, אשר עבר כרגע ניתוח אפנדציט עם פרפורציה. ואף שחפץ הוא בצום, עליו לאכול ולשתות, שהרי מחלים הוא, מניתוח לא פשוט. ומאחורי הוילון, לידם, שוכבת לה אישה אמריקאית, אשר איננה חפצה לצום, אולי אף מתביישת לומר זאת במעמד זה, אך משמבינים הפמליה כי איננה נוהגת לצום, מהר מברכים אותה בברכת שנה טובה, וממשיכים הלאה. ויש את אותם חולים שאינם יהודים כלל, והם, רק יזכו לאיחול חג שמח (על אף שדעו לכם, כי צום העשורא אשר כך מכונה בדת האיסלאם, יש שם, מביניהם, אשר נוהגים לצום גם בו. כמו גם יום לפניו, ויום לאחריו). ויש את אותם חולים אשר הינם יהודים, אך ברור מעבר לכל ספק שאין הם חפצים לצום כלל. יש את היהודי החסיד, שיפרוץ בבכי למשמע העובדה שהשנה, עליו לאכול, ואף לא בשיעורים. ואין ידוע אם בוכה הוא כי נגזר עליו לאכול ביום כיפור, או שמא כי רק כעת הבין, את חומרת מחלתו. 

יש החולים, אשר חפצים לצום, אם רק, יוכלו נא, לקבל את הנוזלים, דרך עירוי לוריד. אך דעו לכם רבותי, כי אין כל אחד ואחד זכאי לעבור כך את יום הדין. כי רק אלו אשר טרם הצום, נזקקו לעירוי, ימשיכו גם לקבל נוזלים במהלך החג, ובכך אולי, יחושו צורך מועט יותר לשתות. 

ובכלל, אם כבר להיות היכנשהו ביום הכיפורים, אזיי מוטב לו לאדם, שיהיה בבית החולים. כי אין לך מקום טוב הימנו, בו תתגלה באופן כה נהיר וברור, ארעיותו וחולשתו של האדם. 

שהרי כאן, בשורה השניה, יושבים בני משפחתו, של האדון בטיפול נמרץ, ונושאים תפילה, כבר שבועיים, שרק יתעורר, ויחזור כבר, אל בין החיים. כי אין ראוי שימות הוא, על אף גילו המבוגר, כי הרי, איש חסד הוא, איננו כאנשים הרגילים. ורק כאן, מחוץ למעלית, עמדה לפני שעתיים, ודמעותיה זולגות, הנכדה של אדון מבוגר נוסף, אשר היה עצמאי לחלוטין, אף נהג ברכב. וברגע אחד, העולם התהפך כאשר קיבל מכה קלה בראשו, התפתח דימום חמור, וכעת, המשפחה עומדת, בוכה, וממתינים בהכנעה למותו. 

ויתקבצו להם לתפילת כל נדרי, כל הנוכחים בבית החולים. ותפילה אשכנזית תהיה בבית הכנסת, ועוד מנין ספרדי, במסדרון שעל יד המעליות. ולאט לאט יעלו להם החולים, ומשפחותיהם, מחדריהם. זה מלווה במוט עם שקית אינפוזיה, ורעהו, בכיסא גלגלים עם רגל מורמת ושבורה. האחד ילבש בגדי חג, והשני, יבוא בחלוק לילה של החולים. השלישי, תדחוף אותו אשתו בכיסא הגלגלים עד פתח בית הכנסת, ואז יכניסוהו פנימה אחר כבוד, הסובבים, אל עזרת הגברים. הרופא, אז ישב בספסל לצד המטופל שלו, ההוא עם הסכיזופרניה. ופתאום, כולם, יהיו לרגע אחד, שווים.

והעוברים והשבים במסדרון, שומעים הם, את קולות התפילה, משני עברי המסדרון. וקולות התפילה הבוקעים, מתערבבים להם, האשכנזי, עם הספרדי. ויש מהמתפללים, ההולכים למנינו של השני, ומהם, הדבקים במסורת משפחתם. 
ופיוטיו של זה, מתערבבים בקול תפילותיו של זה. סלסוליו של זה, עם נענועיו של זה, ודמעותיו של זה, נמהלים בזעקותיו של זה. 
וכולם יחד, נושאים תפילה- לשנה בריאה, טובה ומתוקה.

כשמרביצים לך- תברח

וזה לא ברור, ואף מוזר, איך ברגע אחד, אתה מסוגל להפוך מאחד שכל מהותו הוא רצון לעזור. לטפל. לדאוג. לפתאום כזה שכועס, ועצבני, ולא רוצה יותר לראות מישהו. רק קחו אותו מכאן.

ואמנם היא היתה בהתחלה קצת מעצבנת, הרוסיה הזקנה הזו, שבאה עם בעלה שנפל וקיבל מכה באף. קצת מעצבנת, אבל לא יותר מהאחרים. 3 פעמים שאלה אותי בטווח של 10 דקות, מתי כבר אראה אותו, אבל עוד היה לי את הסבלנות להגיד לה שתמתין. יש עוד אנשים לפניה. 

למרבה הפתעתי, כשבדקתי אותו (אחרי שהם חיכו 20 דקות), התברר שהיא סך הכל נחמדה, וחביבה. קצת ריחמתי עליו האמת, ואיך שהיא צועקת עליו, ואומרת לו להיות בשקט והיא תדבר. אבל הוא היה כזה מסכן חולה עם פרקינסון, והיא, ידעה לדבר יותר טוב. אז שתקתי.

לפני שהם הלכו לסיטי היא אפילו הסתכלה בתג שלי, לראות איך קוראים לי, כי היא שמחה מאיכות הטיפול שקיבלה.

אבל אחרי 3 שעות וארבעים דקות, בהם הספיקו לעבור בטריאז', אחות, רופא, CT, רופא אף אוזן גרון, היא החליטה שדי לה. התחילה לנג'ז. ותוך כדי שאני כותב לה מכתב שחרור התחילה לשאול אותי שוב ושוב. מה קורה. ואיפה מכתב. ולמה אין מכתב. 

ואני. סבלנותי לראשונה- פקעה.

חודשיים אני רופא, מתמודד יום יום עם חולים עצבניים. אבל היום זה נגמר. הגיעו מים עד נפש. הרמתי קול.

התפרצתי עליה מול כל הצוות שהיה שם. הסברתי לה שאני הייתי כבר אמור ללכת הביתה לפני שעה. ושתגיד תודה שאני נשאר ומטפל בה. ולא, אני לא יכול לחתום לה על המכתב שחרור, את זה צריך לעשות רופא בכיר. ולא, האף אוזן גרון לא כתב את המכתב כמו שהוא אמר לך. רק ייעוץ. אני עכשיו כותב את המכתב. ומספיק לזרז אותי, כי אני רק בן אדם. ושהויכוח הזה רק מבזבז לה עוד זמן. שבי ותמתיני בסבלנות! אבל לא. היא עונה. ועונה. ועוד צועקת. נכנסת לאזור של הרופאים, ועוד מעיזה להתווכח איתי. וזה אחרי שחצי שעה היא יושבת עם בעלה צמוד לדלפק העבודה. מעל הראש שלי, ככה, שאראה אותה בזוית העין. 

אז אמרתי לה, שאין בעיה. יודעת מה? אם כן, אני, לא מוכן לעשות לך יותר טובות גברת. אני, הולך הביתה כפי שאני אמור. ותמצאי את, את מי שעכשיו התורנות שלו. ההוא שאמור לכתוב לך את המכתב. כי אני, לעזור לאחרים על חשבוני. סיימתי.

בסוף כתבתי לה את המכתב. כמו כלב מושפל כתבתי אותו. ובלי שמץ הכרת תודה מצדה. רק כי ריחמתי על הרופא השני. כי בעצם, אותו אני מעניש. והוא, ישאר שם עד הבוקר, וגם ככה המיון מטורף. קח נשימה עמוקה, אמר לי עם חיוך, הרופא הבכיר שהיה אז איתי. ואני, נשמתי. אבל לא עזר.

ובעצם, כשאני חושב על זה. נראה לי שבכלל לא הייתי עצבני עליה. כי איזה שעה קודם לכן, היה אחד, שאפילו עצבן אותי יותר. אבל ממנו התעלמתי.
נכון. היה בעצם את ההוא שאחרי שהוא חיכה 2 דקות שתגיע אחות לעזור לאבא שלו לעשות פיפי (כי הוא חלילה, לא יכל לעזור לו להתיישב רגע) שאמר לי: איך אתם לא מתביישים? ככה מפקירים אנשים? קוראים לכם ולא באים? ואחר כך מתפלאים שמרביצים לכם?

לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון. אבל אז, באותו הרגע, הייתי צריך לגייס את כל כוחות הנפש שלי לא להפיל אותו לרצפה. לא ידעתי אפילו כמה אלימות יש שם, חבויה תחת האישיות העדינה שלי. לקח לי רגע להירגע. 2 דקות אחרי זה מאחורי המחשב, פתאום שמתי לב שיש שם דמעות. כאלה קטנות, מתגבשות, כמו טל של בוקר. שרוצות לעלות, רק שזה לא המקום ולא הזמן. 

כי בעצם. הרגע, כבר הרביצו לי. בוקס כזה, חזק, עמוק בבטן. וזה לא היה פיזי, אבל זה היה הכי פיזי בעולם. כי היום, למול עיני התירו את דמי. ואני- שתקתי, אולי אפילו התנצלתי, כי אבא שלו דקה אחר כך כמעט התעלף. ואיך יכול להיות שלא ניחשתי, שאם הוא מבקש עזרה לעשות פיפי, בעוד רגע, הוא כמעט יתעלף.

כי בזמן שאני קורע את עצמי. עובד שעות רצוף בלי פאקינג כוס מים, (ובלי פיפי). מרגיש רע שאני לוקח 6 דקות הפסקה לבלוע חמגשית, (כי אנשים ממתינים. ותמיד ממתינים). אני שנשאר שעתיים נוספות לעבוד כי עמוס במיון, למרות שמחר יש לי תורנות של 26 שעות ורציתי להספיק היום כמה סידורים. ואיך אני, אחרי כל זה, עוד מתפלא שמרביצים לנו.

וזה לא משנה כמה הוא דפוק, וכמה הוא אלים. כי אני. אני כבר חטפתי. חטפתי עד עמקי נשמתי.

ואני יכול לדמיין את היום, אם איזה מטופל יתן לי מכה. בטח אשב בבית, בהלם מוחלט. אולי אקח יומיים חופש, בלי נקיפות מצפון סוף סוף. למרות שבטח אחזור בכלל לעבוד, כי בטח יצטרכו אותי אז בדיוק, במחלקה. בטח תהיה איזה ידיעה בתקשורת. ואולי שביתה של שעתיים בבוקר. מנהל בית החולים יגיע אז אלי הביתה. ואולי גם שר הבריאות. הם בטח יגידו, שהם ממש מצטערים, ושזה בכלל לא אשמתי. ושחשוב שאדע, שהם מגבים אותי לגמרי. שכל המערכת מגבה אותי.

אז זהו. שלא.  

כי במצב בו תמיד, אורח קבע, אין מספיק רופאים, ואין מספיק אחיות. במצב בו מטופלים מרגישים שאין מי שמטפל בהם.

כשאנשים נאלצים להמתין במצבי קיצון. עם אבא חלש ומתמוטט, או עם דימום רציני, שאף אחד לא מתרגש ממנו.

כאשר מי שעומד בחזית מול כל זה, זה איזה רופא עלוב, שתורם לענין את הפסקת הצהריים שלו, ועוד שעה עם המשפחה. או איזה אחות שמתרוצצת כמיטבה יכולתה, עם רמות קורטיזול בשמים. כשאף אחד לא חושב להוסיף רופאים ואחיות למערכת. וכולם מעלימים עין מהמתנה של שעות, וטעויות שנעשות מחוסר זמן ועודף עומס.

אז אל תתפלאו, על היום, שבו איזה מישהו יאבד את הסבלנות. כי כל יום הרי, הם מאבדים את הסבלנות. הם שואלים שוב ושוב מה איתם. ואולי אפשר לזרז את זה. לפעמים רבים ומתווכחים, ואז בנס אין נפגעים. מתעצבנים שאין מי שיסביר, ש-17 שעות לוקח למצוא להם מיטה במחלקה. ולך תסביר להם, שאתמול זה היה 24, ויש להם מזל.

כי סבלנות באזור שלנו אין. והאמת, גם לא צריך שיהיה למצב הזה.
כי אין שום סיבה והצדקה שאנשים יקבלו טיפול כזה.
ואולי הפעם, אני דווקא בצד של המטופל. רק שאני, אזוז רגע הצידה באלגנטיות, ואתן לבוקס שלך, לפספס אותי, ולפגוע במקום זאת בבטן הנוקשה, של מי שאתה באמת, אמור לפגוע בו.

השגחה פרטית

היא הגיעה למיון בגלל שהיו לה כאבי בטן ובחילות. היתה גם צהובה. וטעם חמוץ בפה.

סבתא ערביה חמודה כזו, עם איזה חן ששמור לזקנים ערבים או עדות המזרח בלבד. לא יודע מה זה שיש להם, אלה. איזה תמימות פשוטה, מהולה באמונה שהכל מלמעלה. או סתם איזה בהרט קסמים כזה, שאני לא יודע להסביר, אבל שתמיד מצליח לשבות אותי בקסמיהם.

נגיד היה את ההוא, בן ה-83 המרוקאי שהגיע למיון, נוטף דם מאף. החליק על תפוז, ונפל על האף. מחנה יהודה. יום חמישי בצהריים. "בטח איזה ערבי שם שם תפוז", הוא אומר לי. "אבל תעשה טובה, אני רוצה רק ללכת הביתה מהר. אני מבקש שתשחרר אותי כבר. יש לי פה בעגלה דגים ועוף לשבת, ואני חייב לבשל". הוא אומר ומצביע על עגלת השוק שלו בפינה. עגלה כחולה כזו, מלאה עד אפס מקום. "אני שף", הוא ממשיך וקולו מתמלא גאווה. "מעל 60 שנה, וגם בכנסת 17 שנה. כל המשפחה מחכים לי שאבשל. מי יבשל לכולם השבת? אני חייב לחזור הביתה", מתחנן.

אני ביקשתי מהנכדה שהשבת, מישהו אחר יבשל, כי בכל זאת הוא צריך השגחה במיון. אבל איזה אנרגיות, איזה חן.

או הסבא הערבי, בן ה73, שכל פעם שאני בא לבדוק אותו ושואל אותו מה שלומו, עונה לי, מה שלומך אתה? אם אתה טוב, אני מבסוט. ומה שלומו, רק יגיד, אחרי 3 פעמים שאחקור ואדרוש. ואיזה חיוך נסוך על פניו. ואיזה שלווה. חוץ מהיום, שהוא ממש התחיל לבכות כשדיברתי איתו. ומה קורה איתו? ולמה הוא מחמיר? ומתדרדר. ופתאום קשה לו יותר לנשום.

והאמת שאני לא יודע. ועשיתי כל מה שאני יכול. הערב אפילו התקשרתי לתורן ב7 בערב מהבית, כי פתאום עלה לי בראש מה יש לו. והתקשרתי שוב ב-8, כי נזכרתי בעוד נקודה שהיה חשוב לי שידע. וגם פחדתי, שככה פתאום ימות בלילה. ואם ימות, זה יהיה לי עצוב. כי הוא כזה איש מתוק. ומקסים. אולי אפילו ארגיש אשמה, שלא טיפלתי בו מספיק. אז התקשרתי, וביקשתי מהחבר שלי בערבית. שישים את מחשבתו עליו. "דיר באלכ עליה".

וכמה כח הרגשתי אתמול כשיצאתי מהביקור בטיפול נמרץ. הלכתי לבקר חולה אחר שלי. אני קורא לו שלי, או להם, שלי, כי ככה אני. יש את המטופלים הרגילים. יש להם שם, ומיטה. מספר תעודת זהות, ומספר חדר. כותרת של מחלה. האחד עם פנקראטיטיס, והאחר עם כריתת מעי ימין. אבל אז, יש את המטופלים שלי. האלה שנכנסו לי ללב. או שהם היו חמודים. או הילד או קרוב משפחה שלהם נגע ללבי. ואלה, כמה שלא נעים לי להגיד. איכפת לי מהם קצת יותר. אלה, יקבלו טיפול טיפה יותר טוב ממני.

כי מה לעשות, זה נכון שכולם שווים, ואסור להורה לאהוב אף ילד יותר מהאחר. אבל מה לעשות שכולנו גם בני אדם. לפני כמה ימים מטופל צעק עלינו, שבמדינה כאן הכל עובד עם פרוטקציה. והוא שוכב פה ולא מטפלים בו. ואם הוא היה שמעון פרס אז.... וכל הרופאים אז צחקו, ואמרו, נו, בסדר, יש אבל רק שמעון פרס אחד.

אבל האמת שהוא צודק. כי תמיד יש פרוטקציה. אם אתה פרס, אז בטוח. אבל גם בין החולים השונים במחלקה, יש קצת, הבדל. כי תמיד תרצה פחות לטפל במטופל המעצבן, עם הילדה הנודניקית שלא עוזבת אותך. האלה, שבזמן שאתה דוקר את אבא שלה עם מחט, היא עומדת לך מאחורי הגב, ואומרת: אוי. זה בטח כואב לו. וכשאתה לא מוצא את הוריד, היא מציינת כי לא יוצא דם, ואתה לא נמצא בוריד. וההוא עם הזיעה המסריחה, שאתה רק תרצה מהר מהר לבדוק אותו ולהמשיך, ומתפלל בסתר לבך שלא תצטרך להכניס לו גם אצבע לטוסיק. 

אבל אז יש את המטופלים, שמה לעשות, הם חמודים. הסבתא החמודה, החריפה, שלא משנה מה תגיד, תקטול אותך. "מה שלומך היום גברת"? תשאל. "כואב לי תגיד" (כי נשברו לה צלעות, והיה לה נקז חזה שאתמול הוצאת). "בסדר". אתה תמשיך, "וחוץ מזה"? ואז תגיד לך: "מה בסדר בזה שכואב לי"? ועם המטופלים האלה, לא יהיה אכפת לך להישאר עוד כמה דקות, ולפטפט, כי מה לעשות. הם מבדרים. הם חמודים. סך הכל כיף להיות בסביבתם. 

יש גם את המטופלים שהם חברים של אמא, או אבא. או הסבא של החבר מהתיכון. ואם נגיד יש מטופלת שהיא אמא של רופא בכיר בבית חולים, אז זה מידע, שנגיד עובר בין הצוות, ואז אתה בכל זאת תשתדל להיות טיפה יותר נחמד מהרגיל.

וזה לא כי אחד יותר חשוב, או יקר, או שווה מהשני. זה פשוט כי אני בן אדם. עם יכולות מוגבלות, ואני לא מסוגל להשקיע את המקסימום שלי ב50 אנשים. אז אני משקיע בכולם את הדבר הבסיסי, ויש איזה 3, אלה שייכנסו לי ללב, שהם יקבלו ממני קצת מעבר. אולי אפשר לקרוא לזה שר"פ. שירות רפואה פרטי. או השגחה פרטית. אם הייתי רופא בכיר, הם היו משלמים יותר על שירות כזה. אבל כשאתה סטאז'ר, אז אתה זה שמשלם.

אמנם לא תשלם כסף, אך זה יעלה לך בעיקר, בזמן, אנרגיה ומאמץ. יותר גיחות לחדר. בדיקה של כל תלונה שטותית. יותר שיחות עם הילד. אבל מה לעשות. ששם, יהיה לי גם הכי הרבה סיפוק.

איזה מקרה שפתאום אשב בבית ואקרא מאמרים בנסיון לפענח מה יש. או אבקש במיוחד ממנהל המיון שיבוא רגע ויציץ, אולי אפשר להגמיש פה נהלים, ולשחרר את השף מהר, כדי שיוכל לבשל לשבת.

אעלה עוד פעם לטיפול נמרץ, רק לראות מה שלומו היום, כי אתמול הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ורוצה את הכרטיס שלי, ואשתו שדאגה, נישקה לי את היד 15 פעם. אז כן. איכפת לי ממנו. ואעשה עוד קצת מעבר.

כי איפה תמצא עוד זוג מרוקאי כזה? שהבעל שוכב במיטה משתעל, חולה עם חום. והאשה מתלוננת. אבל למה הוא לא אוכל? לא אכל כלום, לא היום ולא אתמול? ואמנם הם 67 שנה כבר נשואים, אבל כשאני מסביר לאשה שהוא חולה, ויש לו קצת פחות תאבון עכשיו, וזה בסדר. הוא מסתכל עלי, ומתחנן. כן, כן. תגיד לה. בבקשה. שתפסיק לשגע אותי זאתי. 

וכמה כח זה, לצאת מטיפול נמרץ, ומסביבך מתקבצים 10 אנשים, צמאים למוצא פיך. ואתה, רק סטאזר. שבא לבקר אותו. כי הוא בשר"פ. אבל הם רוצים עדכון. ובדיקות דם. ומה זה אומר. ואתה מסביר להם שידברו עם הרופא של טיפול נמרץ, שראה אותו היום. אבל אותך הם רוצים. כי אתה הרופא החמוד, שעלה אליו במיוחד, וגם מחייך. 

והסבתא החמודה, עם הטעם החמוץ בפה,  3 שבועות שכבה במחלקה. בדיקות, ודקירות, ועוד בדיקות. ובילירובין עולה ויורד ועולה. וחוסר ודאות, ושאלות, וכל רופא אומר להם משהו אחר. והבת בהיסטריה, ושואלת אותי. ואני נחמד, ומסביר, כי בכל זאת, מה לעשות, שאמא שלה חמודה במיוחד. וכששלחנו אותה הביתה בלי תשובה, ושאל תדאגו, נתקשר אליכם כשיהיה חדש, כשיגיעו תוצאות הביופסיה. don't call us, we'll call you. ואני קלטתי שהם מרגישים שהם הופקרו, ולא מאמינים שנתקשר אליהם. ואז הגיע פקס, מהבת שלה, עם כל מיני מסמכים. שאולי יעזרו לנו. ועל הפקס, כתוב כמובן, השם שלי. ועוד סטאז'ר אמר לי כשהיא עזבה, היא שאלה איך קוראים לרופא הזה? אישה? משהו שנגמר עם אישה?

אז התקשרתי לעדכן, שקיבלתי את הפקס. ואל תדאגו. אנחנו באמת נתקשר אליכם. לא שכחנו אתכם. רק נקבל תוצאות של כל הבדיקות ששלחנו. ואז. 

ודעו לכם, שזהו לקח חשוב מאוד לחיים. כי נגיד, אראלה ממפעל הפיס, גם אם תתקשר אליכם ממספר לא חסוי, בטח יהיה בסדר. כי חוץ מזה שהרגע הודיעו לכם שזכיתם בחצי מליון שקל, גם אם נגיד יהיה לכם את המספר שלה, ולא זכיתם, אין לכם סיבה להתקשר אליה ולשאול, אולי במקרה זכיתי השבוע?

אבל כשאתה רופא, ויש לך מטופל בחרדה. ויש לו עכשיו את המספר שלך. הוא יתקשר, גם יתקשר. ואני, כלל לא ציפיתי עכשיו לקבל טלפון מהבת שלה. שהתקשרו אליה עכשיו מהמחלקה. יש תוצאות לביופסיה. ומחר הם צריכים לבוא. בשעה 1. ומה יש? והרופא הקודם לא הסכים לגלות לה בטלפון. אז עכשיו, אני גם צריך לדבר איתה. כי היא רוצה עכשיו תשובה. אם זה גידול, או לא. ואם גידול, אז איזה גידול. והאם לקחת את אמא איתה מחר? או להשאיר אותה בבית. והיא מפחדת. ולא יודעת. והרופא שהתקשר, לא אמר לה. ובכלל, היא מרגישה שכולנו משקרים לה. לא דוברי אמת. מסתירים ממנה.

והאמת שכן. כי מה לעשות. זה חרא של גידול, סרטן בלבלב. וזה הורג אותך מבפנים, לדעת מה יש למישהו, ושאתה לא יכול להיות זה שאומר לו. כי זה תפקיד של רופא בכיר, ולא של סטאז'ר בטלפון. במצב הזה, תכלס, עדיף לא לדעת. לפחות שההצגה תהיה אמינה. כי מה תגיד לה? ואם היא תתחיל עכשיו לשאול על הטיפול? בטח תגמגם ולא תדע לענות. וזה אי אפשר. אז שיעשה את זה בבקשה, רופא בכיר. ואותי תעזבו, לעשות דברים פחות חשובים.

אבל הערב. היא הפתיעה אותי. עם גב תפוס, וכאב גרון. בדיוק ברגע שנכנסתי למיטה מוקדם, בשעה 8, כי מחר יש לי תורנות. הייתי צריך גם להתחמק משאלותיה הנוקבות, וגם לאשר מה שאני כן יודע, תוך שאני משאיר פתח לספק ואופטימיות. ולא ברור לי עכשיו, מה הבינה ומה לא. ואם הבינה שיש גידול, או אין גידול, או אולי גידול במקום אחר. ואם זה ודאי, או לא ודאי. ואם היא עכשיו יותר בדיכאון, או אולי אמא שלה. ולנסות לשחזר את השיחה. ומה בעצם אמרתי. ומה היא יכלה להבין.

והעסק הזה של השגחה פרטית, הוא מאוד מסובך. ואיך אלוהים עושה את זה, ומתמודד עם זה שכל אחד יכול לפנות אליו כל רגע, בלי שום סינון. ואיך אתה נקשר למישהו, ודואג לו, ואז פתאום צריך לשמור על מרחק אם הוא מתקרב יותר מדי. ופעם היה כוכבית 43, וככה, כל שיחה, הופכת לחסויה. מחר אבדוק אם זה עדיין פעיל, ואיך עושים שיחה ממספר חסוי. 

כי אמנם היא הגיעה למיון עם טעם חמוץ בפה, אבל אני, הולך לישון עכשיו עם טעם מר.