טייגר פלוס

בערך מגיל 6 אני זוכר אותם. את משה ואיציק. פרצופים כאלה שגדלים איתך בשכונה. 

תמיד היו מסתובבים יחד ברחוב כמו אחים טובים. אמנם, כולנו גדלנו באותה שכונה, אבל אני גדלתי רחוב אחד מהם, בבתים של העשירים, והם גדלו בשיכון ליד, שהדבר הכי טוב שקרה לו, שהוא עבר תמ"א 38 לפני איזה 20 שנים.

הם היו 2 אחים כאלה, ולמרות הפרש של כמה שנים ביניהם, שניהם היו דומים מאוד, ומשום מה, גם הזכירו לי תמיד קופים. פעם, היינו משחקים יחד כדורגל, אחר הצהריים, ובשבת, במגרש הכדורגל השכונתי שליד הקיוסק של סמי. 

תמיד אני זוכר שהיו מסתובבים ברחוב משום מה. הם, ואבא שלהם, שתמיד היה לובש איזה גופיה בלי שרוולים מלוכלכת כזו, וכפכפיו נגררים במעלה הרחוב. היה להם גם סבא מצחיקול כזה, עם שיער לבן, וכובע, שמשום מה תמיד היה צוחק בצחוק גבוה ומתגלגל. תמיד היה מסתובב גם עם איזה כלב קטן שנובח על כולם. ופעם בכמה זמן גם אמא היתה עוברת, עם שיער צבוע בורדו בהיר כזה ומשקפיים ורודות עגולות שתואמות לליפסטיק הורוד מסטיק שלה.

תמיד היו נראים לי כמו משפחה שמחה, מגובשת כזו, תמיד בחוץ, שמחים, צוחקים. אבל עם השנים, הבנתי שזה שהם תמיד ברחוב, וזה שהם מדברים ביחד תמיד בקול, והילדים מסתובבים ללא מעש, אולי בעצם, זה אומר שהם לא כזו משפחה טובה ושמחה. בכלל, תמיד תהיתי מדוע אינם בבית ספר, וקינאתי בהם, שהם תמיד סיימו לפני, שהרי כל פעם שהייתי חוזר מבית הספר, הייתי רואה אותם כך, ברחוב.  

ואני לא יודע אם היתה נוהגת לבקר אותם עובדת סוציאלית, אבל לא הייתי מופתע, אם כן, כי בסך הכל, היה בהם משהו במשפחה הזו, שתמיד הרגיש שהוא בעייתי. אולי זה היה האבא, שהיה תמיד לא מגולח ועם גופיה. או אולי הסבא, כי תמיד היה לו צחוק דבילי, והיה נוהג להיכנס באמצע משחק הכדורגל, לבעוט 2 בעיטות לשער ולגשת לשבת על הספספל תוך שהוא קורא קריאות לעבר השחקנים במגרש. או אולי סתם, כי אף פעם לא ראיתי את איציק או משה עושים משהו, חוץ מלשחק כדורגל, או להסתובב ברחוב ולבעוט בבקבוקים. 

כלומר, חוץ מהפעם ההיא, שהייתי בכיתה ז'. והיה נורא מגניב אצלנו, בבית ספר היוקרתי, להדליק נפצים בהפסקה. ודעו לכם, כי נפצים, זהו סתם שם כללי, ואין בכלל דומה נפץ אחד לחברו. שהרי היה את הטייגר, שהיה עושה פיצוץ רגיל, ואת הטייגר פלוס- שהיה עושה פיצוץ עוד יותר חזק. ואני, תמיד הייתי ילד זהיר, ואם היו נותנים לי להדליק, הייתי מדליק, ומיד בורח במהירות. אבל חבריי, שהיו יותר פוחזים, לעתים היו מחזיקים את הנפץ ביד עד שנדלק הפתיל, ואז זורקים אותו. אני אפילו זוכר פעם אחת, ששמו לאיתן אלמוג, שהיה גדול מאיתנו בשנה נפץ בכובע של הקפוצ'ון, והוא כמובן ניסה לברוח, אבל זה התפוצץ לו בכובע. וכולם חשבו שזה נורא מצחיק, אבל אני כעסתי. כי ידעתי שנפצים זה דבר מסוכן, ומותר להדליק רק אם מיד אתה בורח.

והיו גם נפצים יותר מסוכנים, היה את הטיל השורק, שהיה עף בשריקה מעלה, ואז מתפוצץ. ובלילה היה כמו זיקוק. והיה מגיע דבוק לקיסם אדום ארוך ודק, איתו היו מקבעים אותו באדמה. וחשוב היה שיתקבע היטב, ובזוית הנכונה, כי אם זה היה עף עליך, וואי, וואי וואי. והיו נפצים שלא היו בכלל מסוכנים, כמו רימוני עשן כאלה, שיכלת להחזיק ביד, כי הם בכלל לא התפוצצו, סתם עשו כמה שניות של עשן בכחול, או צהוב, או ירוק. היתה את הדבורה מאיה, שהיתה מסתובבת ועושה אור. את השטיח שהיה בעצם 50 נפצים מחוברים, והיה נשמע כמו מכונת יריה. וגולת הכותרת היתה הרמאדן- שהיה כמעט כמו זיקוק של מבוגרים, שעף גבוה גבוה, ומתפוצץ בשמים תוך שמעיף צבעים.

ואני, שאוהב אקשן וסכנות בלי להסתכן, תמיד הייתי נמשך אל האש, והפיצוצים. וזוכר אני את השמועות על פנחס. שהיה מוכר נפצים בשוק. אבל בכיתה ז' הייתי, ואף פעם לא הייתי בשוק, רק בירושלים ידעתי שישנו שוק, אשר על כן מעולם לא הלכתי לקנות לעצמי, ותמיד הייתי הולך אחר הילדים הגדולים יותר.

יום אחד, שותפי לשולחן אמיתי, שישב מצד שמאל שלי בשורה הראשונה של הכיתה, בשולחן מול המורה, סיפר לי בהתלהבות שמצא איזה מישהו, שגר בסנהדריה, שמוכר נפצים. והיום, הוא הולך, האם ארצה להצטרף? לא היה צריך הרבה כדי לשכנע אותי, וכעבור זמן לא רב חזרתי משם עם תיק מלא בסחורה נחמדה, קצת מכל סוג, במגבלות התקציב הדל שהיה לי אותה עת, וכמובן, שכיאה לאיש עסקים בכיתה ז', קניתי קצת לעצמי, ככה לפורים, להדליק בקריאת המגילה בבית הכנסת, אבל גם קצת, כדי למכור, כדי שאוכל להיות עשיר.

ואני לא ממש זוכר איך זה קרה ומי שוחח עם מי, אבל אני זוכר שאיכשהו, לא הרבה זמן אחרי זה, איציק ומשה באו איתי הביתה, והביאו איתם גם את אסי (שהוא היה עוד ילד שגדל שם בשיכון). לא שאלתי אותם מאיפה יש להם כסף, אבל מאוד שמחתי למכור להם את כל הנפצים שהיו לי למכירה. אני חושב שהרווחתי איזה 20 שקל, והייתי מאוד מאושר וגאה בעצמי. 

ועוד זיכרון ילדות שיש לי, ואינני זוכר אם היה זה לפני או אחרי העיסקה הגדולה, הוא שיום אחד הסתכסכתי אני עם שלושתם, ורבנו, כפי שילדים נוהגים לריב, רק שאני גדלתי בבית אמריקאי, בו קנו לי רובה מים משוכלל שרק אמריקאים קונים. אני לא זוכר מה מילאתי במים, אבל אני זוכר שהיה שם גם קטשופ, ופלפל שחור ומלח. ואני זוכר שכשהשפרצתי את זה עליהם, קצת נכנס לעין של אסי, וזה שרף לו. הוא בכה, וצעק, והם ברחו. ומאז, הם הפסיקו להטריד אותי.

כלומר, חוץ מאותה פעם שאני הייתי כבר בכיתה ט' בתיכון בפנימייה, ואמא שלי סיפרה לי שבאו כמה חברה לחפש אותי בבית, שהם רצו נפצים. ומסתבר שהם מאוד כעסו כששמעו שאני לא בבית, וגם לא מוכר יותר נפצים. כי ככה אני, בחור חד פעמי שכזה. אותי זה נורא הצחיק לשמוע שהם זרקו כמה שקיות מים וביצים על הבית, והלכו. את אמא שלי פחות. אבל בסתר לבי גם פחדתי, שאולי יחזרו, ונמשיך לריב?

אבל חששות לחוד, ומציאות לחוד. עברו מאז משהו כמו 17 שנה. ולא שמעתי מהם. ככה, נפרדו דרכינו. מדי פעם הייתי עדיין רואה את האבא, או את הסבא בשכונה. הכלב, כמדומני שמת, ואני בכלל עברתי הלאה לתל אביב ללמוד, וכל אחד פנה לדרכו.

עד תחילת שבוע שעבר.

כי בשבוע שעבר, ראיתי שוב לפתע פתאום את משה. 

ואם תשאלו מי הוא האיש, שגרם לי ולמשה שוב להיפגש, אומר לכם בביטחה, שזהו בנימין נתניהו, לא פחות ולא יותר. 

שהרי, אולי אינכם יודעים אך אחת מזכויותיו הרבות של ראש ממשלתנו הנצחי, היא כי במסגרת המאמצים לחלק את החינמון ישראל היום, הוא יצר הרבה מקומות תעסוקה, ואף מעסיק אנשים רבים.

ובכלל, תמיד תהיתי מי הם אותם האנשים שמחלקים את העיתון, עד ששבוע שעבר, ביום בהיר אחד, בעת כניסתי לבית החולים, ראיתי שם את משה, ניצב בכניסה הראשית לבית החולים, לבוש בסרבל אדום וכובע, ומחלק לכל מי שנכנס בשערי בית החולים את העיתון.

וכך, על אף שעברו כבר כמה שנים, והפרצוף השתנה ברבות השנים, ישר זיהיתי אותו, עם הפרצוף הזה שלו. וטראגי ואולי צפוי הוא הגורל, שכעת, אני צועד לי במדי בית החולים בחופזה, חולף על פניו, מסרב בנימוס כל בוקר לעיתון. ובכלל תמיד ממהר אני כשחולף אני על פניו, אולי כי תמיד מאחר אני, ומפחד אני לעשות רושם רע על מנהל המחלקה אם אאחר. ואולי כי סתם, אני לא קורא את העיתון הזה וגם לפני כן מעולם לא הייתי לוקח את העיתון, גם לא מהקשיש החביב שהיה מחלק לפניו, וצועק בוקר טוב לכולם, תוך שהוא מניח את חבילת העיתונים שלו על כיסא הגלגלים שהיה לוקח במיוחד לשם כך. 

אבל אולי, יכול להיות שעם משה, אני קצת ממהר יותר מהרגיל? יכול נניח להיות בגלל המבוכה? אולי שחלילה, לא אדבר איתו שוב. שלא יהא שהות בידו להביט בפני. שלא יזהה חלילה, אף אותי. ומרגיע אני את עצמי, שאותי, הרי, ודאי לא יזהה. שמאז, צימחתי זקן, והשתניתי מאוד. ובכלל, תמיד היה כזה, טמבל, הרי ודאי לא יזהה אותי.

אך בסתר לבי, חושש אני שמא יעצור אותי כך פתאום. יבקש שוב לקנות נפץ. ואולי חושש אני שיבקש לנקום את נקמתו של אסי, ונמשיך דו קרב של מכות, או בצורה יותר מעודנת יביא לי עיתון, ויעמת אותי עם עצמי.

וכך כל בוקר, בזמן שאני עובר בשערי בית החולים, אני מוציא את תג הסטאז'ר מראה למאבטח, ועוקף את כל התור שממתין לבידוק, אבל בפנים, חוזר אני ככה, לכיתה ז', או ד' או ב'. לטייגר, לטיל השורק, ולקטשופ ברובה המים.

ושמתי אף לבי לעובדה, שגם הוא, איננו מציע לי עיתון כל בוקר. ולפני ולאחרי הוא מציע לאנשים, אך כנראה, משום שהולך אני חיש מהר, ומתבונן על הרצפה, איננו חפץ לעצור אותי, ולבזבז מזמני.

עד שהבוקר, צעק לכיוון הגב שלי, אחרי שחלפתי על פניו- אתה! אתה גדלת בבקעה, נכון?