טוב, סתם כי Yechezkel
Glick עשה
לי חשק לכתוב סיפור, וסתם כי נמאס לי מפוסטים אלימים ופוליטיקה. אספר לכם מעשה שהיה,
לפני כחודשיים לערך, אי שם בעיר בריסל, מקום מושבו של הפרלמנט האירופי. זה מעשה על
מוזיקה, ואנושיות, מוזיאונים ואמת. ואני מקווה שתהנו ממנו בלילה קריר זה.
העיר בריסל, מעבר להיותה בירת השוקולד העולמית,
המקום בו הומצא הצ'יפס, קן לטרוריסטים, והמקום עם הכי הרבה ופל בלגי לנפש, מכילה בתוכה
רבותי, גם לא מעט מוזיאונים. עכשיו למען האמת, אם תעמידו אותי מול הקיר, ותכריחו אותי
להתוודות באזניכם, אז בהיסוס רב אתוודה בפניכם.
אני מודה ומתוודה. מעולם לא הייתי איש של
מוזיאונים. משהו בחלל הסגור, בתערוכה המרוחקת, ובמבטים
המתנשאים והאינטלגנטים של הסובבים אותי תמיד גרמו לי להרגיש לא בבית תוך שאני משוטט
במסדרונות המוזיאון ועושה עצמי אדם מנומס ותרבותי מן המנין. אמנם העברתי שנים רבות,
בהן בכל ביקור בעיר בירה אירופאית, בין שלל המונומנטים והמסעדות בהם נהגתי לעצור, הייתי
נוהג גם לסור למוזיאון המקומי, אותו אמורים לבקר, כראוי לצאצא של משפחה ייקית טובה.
כך באמסטרדם למרות שהיה לי קונקשן של 4 שעות, הספקתי לצאת מהשדה, לראות את ואן גוך,
ולחזור בזמן לטיסה. הרגשתי אותם רגעים לא רק חרוץ ושהספקתי כל כך הרבה בארבע שעות,
אך קרנתי מאושר פנימי. הייתי תרבותי יותר. שלם יותר. בקונקשן הבא שלי באמסטרדם ביקרתי
ברייכסמוזיאון, ואף לא פיספסתי בפריז את המוזיאון לאומנות מודרנית תוך שאני עוקף בחינניות
ישראלית את התור של השעה וחצי, כי מה לעשות, מיהרתי לטיסה, והיה נורא חשוב שאהיה תרבותי.
וכך גם בלונדון, ומדריד, בנגקוק, ניו
יורק וושינגטון (שם דרך אגב רוב המוזיאונים הם בחינם והמוזיאון של האינדיאנים והתעופה
והחלל דווקא היו מגניבים ביותר), ברלין, ואפילו במוזיאון ישראל הייתי בלילה הלבן במוזיאון.
אך דעו לכם רבותי, כי כל המוזיאונים הללו
מחווירים לעומת המוזיאון לכלי נגינה שעל יד ארמון המלך שבמרכז בריסל. ועד כמה שאינני
חובב מוזיאונים דגול, בכוחם של כלי נגינה ומוזיקה להכניס אותי אף למבנה החשוך והסגור
ביותר, ולגרום לי להתחכך אף עם הטיפוסים לובשי מסגרות המשקפיים הכי שיקיות ובולטות
שקיימות ברשתות האופטיקה. כי איך נאמר, יש משהו בכוחו של המוזיקה, ובאוסף כלי נגינה
מכל העולם, לקחת אותך למסע בכל העולם, בין תרבויות, עולמות, ארצות, ושם, במבנה אחד,
על אף כל ההבדלים, מתברר כי למעשה, כולם דוברים בעצם מתחת להכל, רק שפה אחת.
וכך בשיטוט במוזיאון תעבור בין כלי נגינה
שונים, תוך שתראה את הגרסה של כל תרבות לחצוצרה ולכינור, ותגלה שבעצם כלי הנגינה שאתה
חשבת שהומצא באירופה הומצא במקביל גם בסין, ואפילו סגנון המוזיקה בין קצוות שונים בעולם,
נושא דמיון מפתיע ומרענן. אתה תגלה את הפסנתר העגול, שאשכרה המקלדת שלו עגולה, ותגייס
את כל כוחות הנפש והאיפוק שצברת משך כל חייך לא לשבת לידיו ולהתחיל לנגן, כי יש שם
שלט קטן, אמנם רק באנגלית וצרפתית, שנא לא לגעת, וגם אם תגיד שאתה לא מבין אנגלית או
צרפתית, הרי את שפת המוזיקה אתה דובר, ואתה מבין היטב שזה מעשה שלא יעשה.
אזניות שתקבל בכניסה ינגנו ליד כל כלי שתחלוף
על פניו את צליליו הייחודיים, ועוד איזה שיר מאותה תרבות, וכך תסתובב לך שעות ועוד
שעות, תוך שאתה צולל ונסחף במסע העולמי המרגש הנגלה לנגד עיניך ואוזניך.
בקומה 8 העליונה, לאחר שתחלוף על חנות
המתנות, יתגלה לעיניך מקומת המסעדה נוף מהפנט של כל העיר, אם רק תצליח לצאת החוצה בכמה
דקות בהם תאיר קרן שמש מבעד לעננים, והגשם יפסק. אם תצליח לצלוח את קבוצת האנשים שיושבים
בפינת הבאר ושותים בירת חיטה בלגית קלילה תראה נוף עוד יותר יפה, אבל בעצם, הסיפור
שלי מתרחש כולו, באותם כמה מטרים מרובעים, שבין הדלת המסתובבת של הכניסה, לבין מוכר
הכרטיסים הממושקף, הקרח והנמוך שיושב מאחורי דלפק העץ הכהה הגבוה שבכניסה
למוזיאון.
נכנסתי אותו בוקר פנימה, לתוך המוזיאון, והמתנתי מאחורי זוג היפנים
שזה עתה קנו כרטיס למוזיאון. לאחר שאלו פינו את הדרך התקרבתי לאדון מאחורי הדלפק,
שבהה במחשב, וכעבור כמה שניות הרים מעלה עיניו, ובירך אותי לשלום בשפה הצרפתית.
(שזה בונז'ור, דרך אגב, למקרה שאתם לא תרבותיים כמוני, והנה, ככה כותבים את זה Bonjour. אני זוכר את זה
משיעור צרפתית שעשו לי בכיתה ג'. אוקי?).
בונז'ור, השבתי לו בנימוס, ועברתי לאנגלית. (היות ומאז כיתה ג' עבר די
הרבה זמן).
Can I please have a ticket to the
museum? שאלתי את האיש. (כי ודאי הוא חשב
שרציתי לשאול אותו את דעתו על מזג האויר).
Are you under 26? הוא שאל.
עכשיו תראו, כשהייתי נער, כל פעם שאיזה מישהו גס רוח היה
רואה אותי ברחוב, ורוצה לזכות בתשומת לבי, היה צועק לעברי- ילד! ואני שרגיל הייתי
בכך, הייתי מסתובב. משהתבגרתי, ונהייתי בוגר, התחילו לצעוק לי- בחור! ואני, שהבנתי
את כוונת הקורא, הייתי מסתובב. אמנם פעם היה מפריע לי שאני נראה כילד, ואינני זוכה
בכבוד הראוי, המגיע לי כדין מעצם תאריך לידתי, אך מאז שאני מגדל זקן, כל זה השתפר,
ויוצא שבממוצע נותנים לי רק שנתיים מתחת לגילי. לו הייתי אשה, דרך אגב, ודאי היה
בכוחו של דבר זה לשמח אותי אולי אפילו יותר מזוג עגילים חדשים, אך היות ואני גבר,
זה לא ממש מזיז לי. (אני גם תרבותי, וגם שוביניסט כפי ששמתם לב. ולא, זה לא סותר.
תודה).
וכך, על אף שאני רגיל במחמאות בקשר למראה הצעיר שלי, עם האדון הקרח
הזה שניצב מולי, הייתה בשאלתו יותר מאשר סתם מחמאה, שזורקים למישהי, עת רוצים שהיא
תחשוב שאתה באמת חושב שהיא נראית צעירה יותר. היה כאן פוטנציאל להבדל של 2 יורו
במחיר הכרטיס.
עכשיו, לו הייתי צעיר יותר,
ייתכן והיה לי יותר קל לשקר ולומר שאני פחות מ-26, אך מה לעשות, וכבר אינני ילד.
לשקר, אני מתקשה. ו-2 יורו, אינם דבר שמצדיק כתם כה כהה על מצפוני.
Is there a student discount? שאלתי אותו, בנסיון לסחוט עד
הסוף את הטבות הסטודנט האינסופיות להם זכאי סטודנט לרפואה (כן כן, בנק דיסקונט
מקללים אותי שוב ושוב כל שנה), תוך שאני יודע בסתר לבי, שבצרפת מעבר לגיל 26, אתה
לא ראוי להיקרא סטודנט, ואתה נחשב כבר מבוגר. (לך תעבוד כבר- זקן). הוצאתי את
ארנקי תוך שאני מבין שאני הולך לשלם עוד 2 יורו עבור התענוג. אך אז שאל האיש: Where
are you from?
ואני מתלבט לרגע אם לומר
לו כי אני מישראל. כי אולי יחשבו שאנחנו תפרנים, וקמצנים. ואולי הוא סתם לא אוהב
ישראלים, כי מי אוהב ישראלים? ואם אתה בבריסל, אז בטוח שאתה לא אוהב ישראלים. אך
היות ויותר גרוע מלשלם עוד 2 יורו קנס על היותי ישראלי, לא היה לי מה להפסיד, השבתי
לו: Israel.
את הרגע הבא, לא יכולתי לצפות, ולו בדמיונותי הפרועים ביותר.
"ידעתי" אמר האיש. "אי אפשר לפספס את המבטא" הוא אומר לי בעברית
הנגועה במבטא צרפתי כבד. "אז בוא נגיד שאתה פחות מ-26?". אומר לי תוך
שמתחיל לקרוע לי כרטיס אחד מוזל. "יאללה" אני משיב. "בוא נגיד".
אנחנו מדברים קצת בעברית, הוא מספר לי שהמשפחה שלו עברה לפה מאז שהוא ילד. מביא לי
כרטיס, עובר לעמדה השניה של האוזניות שמאויישת על ידי מישהו אחר, אך הוא טורח
להביא לי בעצמו, באופן אישי את האוזניות שידריכו אותי במוזיאון. הוא גם מסביר לי
על המוזיאון, מה יש בכל קומה. היפנים החדשים שהגיעו עומדים מאחורי ותוהים מה זו
השפה הזו שהם שומעים. ואני מודה לו מקרב לב, מחייך מאוזן לאוזן, ונכנס למוזיאון,
תוך שאני שומע אותו חוזר חזרה לאנגלית במבטא צרפתי.
אז בפעם הבאה שאתם בבריסל, דעו לכם, שגם אם האיחוד האירופי יטיל חרם
על ההתנחלויות, וגם אם העיר תהיה סגורה ומסוגרת בגלל התרעה על טרוריסטים. וגם אם
ירד גשם, והצ'יפסים יהיו קרים, והקצפת על הוופל תהיה חמוצה. דעו לכם, ששם, עמוק
עמוק בתוך בריסל, מסתתר לו מישהו אחד לפחות, נמוך, קרח, ועם משקפיים, שאוהב אתכם,
באהבה ששוויה, לפחות, שני יורו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה