ילד מעצבן

"בהצלחה. הוא ילד ממש מעצבן, וגם האמא מעצבנת" הודיעה לי האחות עם חיוך. והושיטה לידי את הגליון הרפואי של הילד הבא שאני עומד לבדוק. הרופא התורן הרים את מבטו מהגליון בו כתב, והנהן בהסכמה. "באמת מעצבן". 

טוב. לא נורא. יהיה בסדר אמרתי לעצמי, ויצאתי לקרוא לאמא ולילד מהמסדרון בו המתינו. קראתי בשמם, והם התרוממו. הילד התחיל ללכת לכיוון אחר, רוטן ועצבני. האמא תפסה אותו בחולצה והרימה אותו כמו שאמא חתולה מרימה גור חתולים. "אמרתי לך שאתה צריך להיכנס!" בקול מעצבן שכזה. סימנתי להם שיבואו בעקבותי אל עבר חדר הבדיקה, והתפללתי בסתר לבי שאלוהים יעזור לי. אין לי כוח עכשיו למטופלים מעצבנים.

אז הוא עזר לי. פתאום נחתה עלי השראה. ניגשתי לילד הרוגזני והבוכה, ואמרתי לו- תביא לי כיף. והוא הביא. ועוד הפעם. ושוב. וכך איזה עשר פעמים. חלק מהפעמים משכתי את ידי, וחלק הוא הצליח לתפוס לי את היד. 

הוא התחיל לחייך. אז החמאתי לו, כמה הוא מתנהג יפה, והבאתי לו לבחור מדבקה. הוא רצה את המדבקה הירוקה, זאת שכתוב עליה- עבדת יפה. סיפרתי לו שהוא ממש מתנהג כמו ילד גדול. וכל הכבוד. ובן כמה הוא? ונכון שהוא הולך לשתף איתי פעולה יפה ולהראות לי איך הוא מתנהג כמו ילד גדול?
אז הוא התחיל לספר לי את קורות חייו. ושהוא בן 4. ומה כואב לו, וממתי. בדיבור ילדי כזה. שחצי מהמילים אתה לא מבין, אבל זה כזה חמוד שאתה מהופנט. והאמא יושבת ומתבוננת בפליאה, כיצד הילד המעצבן הזה פתאום נחמד. ולי יש סבלנות להקשיב לשטויות שלו. 

והאמת, שהשטויות שלו הכי מרתקות. אפילו יותר מההרצאות של המרצים הכי טובים באוניברסיטה. וכמו ילד גדול הוא ישב, ועמד, ושכב, ונתן לי להקשיב לו ללב, ולריאות. ולמשש לו את הבטן. הוא אפילו סיפר לי על הורמון הגדילה שהוא מקבל, כדי שהוא יוכל לגדול, ולהיות יותר גדול מאחותו התאומה. כי היום הוא קטן, ובאמת הם באותו גיל, אבל הוא יהיה יותר גדול וכבד ממנה.
ואיך היום הוא היה ילד טוב בגן, ואכל את הסנדביץ' שהסייעת הכינה לו. לכן הוא קיבל תליון כזה, עם סמיילי, והקדשה בפנים. בכלל, הוא היה מעוטר במדבקות על חולצתו, כמו גנרל רוסי זקן, עטור מדליות לעת פרישה.
כשבאתי לבדוק לו את האשכים, שבגינם הגיע לבדיקה למיון, (כאב באשכים- פריבילגיה של בנים) הוא חשש מאוד מכך שאולי נעשה לו זריקה בבולבול. הרגעתי אותו, ואמרתי לו שאין לו ממה לפחד. לא נעשה לו זריקה בבולבול. בכלל, אנחנו לא נכאיב לו.
אני מסיים את הבדיקה, ויושב וכותב לי את ממצאי הבדיקה בתיק הרפואי, והוא פונה אלי שוב: "אמממ, רופא. מותר לי לגרד ברגל?" שואל תוך כדי שהוא מגרד בכף רגלו. "כן" אני משיב. אתה יכול לגרד ברגל. והוא ממשיך לספר לי על זה שיש לו חול בנעליים.

"למה לא נתת לאחות למדוד לך לחץ דם"? שאלתי אותו. "מה זה"? הוא השיב. הסברתי לו שזה השרוול הזה שרצו לשים לו על היד. "אהה. זה? אני פחדתי מזה", הוא עונה לי. "חבל", אמרתי לו, "כי זה לא כואב".

אני מסיים לבדוק אותו יחד עם הרופא הבכיר, וחוזר חזרה לאחות. "לא יודע על מה דיברת" אמרתי לה. "הוא ילד מקסים. שיתף פעולה בצורה נהדרת".
מבט של חוסר אמון בעיניים, מלווה בכיווץ המצח, תהייה האם אני מסתלבט עליה.
"לא! באמת!" הוא ממש היה חמוד. הסברתי לה איך ניגשתי אליו. והיא אמרה, "טוב, כנראה שהוא פשוט שונא נשים"...

אמרתי לה שעוד מעט אביא אותו, שנמדוד לו לחץ דם. נראה לי שהוא לא יפחד עכשיו. נעשה חוויה מתקנת אני אומר.
"לי, או לו"? שואלת האחות. ומחייכת. לשניכם- אני עונה :)

ועוד תורנות מוצלחת מסתיימת לה בחדר המיון לילדים.