זהירות. מבחן.

והגיע שוב הזמן הזה. הרגע הזה בו אתה פתאום מרגיש איך השרירים שלך בגוף נדרכים. איך משהו עומד לקרות ואתה חייב להתארגן לקראתו. הנה, זה בא ומתקרב.

המבחן.

הרגע הזה בו פתאום כל החיים שלך נדחקים הצידה בבת אחת. ושאלות של מה אני רוצה, מה כיף לי, מה בא לי לעשות הופכות ללא רלבנטיות.

הכלים ייערמו להם לאט לאט בכיור, והרצפה תאגור אבק. שק הכביסה ילך ויתמלא בכביסה מלוכלכת. רשימות הקניות והמטלות יתארכו, והאוכל במקרר ילך ויתדלדל.

בשלב הזה תמיד גם יהיה איזה משהו שחייב לקרות ולהפריע לך בזמן הלימוד המעט והיקר שנותר לך. האוטו יהיה חייב לעבור טסט. או סתם טיפול. וזה תמיד יקרה איזה 4 ימים לפני המבחן. ועוד איזו מטלה מעצבנת עם דדליין שתצטרך לעמוד בו. כי ככה זה. תמיד דברים באים ביחד.

כל יכולת הנאה שנותרה תתחלף לה בידיעה הברורה שיש מלא חומר. ולא משנה  כמה תלמד לעולם לא תספיק להקיף אותו.

ואתה תשב, מול המחשב, או הספר. ותלמד ותקרא. ותצא קצת מריכוז. וקצת תבדוק בפייסבוק. ואז תכעס על עצמך שאתה לא מרוכז. ולא לומד מספיק. ובכלל, למה אתה קורא כזה לאט?

ולאן לעזעזאל נעלם היום האחרון הזה? לא היית אמור להספיק בו ללמוד מלא? בקושי התקדמת!!

ותתלבט איפה עדיף ללמוד, בבית שיותר נוח, או בספריה שיותר יעיל. אבל נוקשה שם. ולא כיף. אבל בבית אני ארדם. ולא אלמד. אני מכיר את עצמי, לא? אבל הפעם יהיה אחרת. נראה לי... אולי.

ותעשה שוב תכנית איך להקיף את החומר. מה תלמד כל יום. למרות שאתה יודע מנסיון השנים האחרונות, שהתכנית הזו ריאלית בערך כמו יוזמת השלום הערבית.

ושוב תרגיש רע עם עצמך, כשתראה איזו חברה חרוצה לכיתה, שיודעת את החומר הרבה יותר טוב ממך. ותתפלא, איך זה שמה שנראה שהיא קולטת בקלות, לוקח לך כל כך הרבה זמן?

ואתה מתחיל לחשוב, למה בכלל אתה רוצה להיות רופא? אני רוצה את זה בכלל? בעצם אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב את הלחץ הזה. את אורח החיים הזה. בא לי משהו אחר. ומתחיל לפנטז על אולי להיות מוזיקאי, או לטייל, או סתם לעבוד במוסך. ולמה בעצם מסלול כל כך ארוך, למה?

ואתה נזכר שאתה חייב להמשיך ללמוד. אז אתה מנסה ללמוד יותר ברגוע. כי מה? יש לך עוד שבועיים. תשרוף את עצמך ישר על ההתחלה? אבל אתה לא מסוגל להתרכז אחרת. כאילו, אם לא תלחיץ את עצמך, לא תצליח ללמוד.

טוב. נילחץ. אבל גם לקבל את עצמך. כי כזה אתה. נלחץ, וצריך להילחץ כדי ללמוד. בסדר?

בעצם לא. לא רוצה להיות כזה. רוצה להיות אחרת. ובעצם אני מבזבז יותר מדי זמן במקום ללמוד.

מעין לופ כזה. שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. כבר למעלה מארבע שנים.

ואתה תוהה אם אי פעם תתבגר. ואם הנטיה המעצבנת, וההתניה הילדותית להגיב כך אי פעם תשתנה. או שלנצח, תישאר כזה פרפקציוניסט, ומושלם, שמלקה את עצמו, ונותן לאיזה מבחן מפגר להשתלט לו על כל החיים, הרגשות, והגוף. 
ומה עדיף, לנסות בכוח להתגבר על זה, לעשות דברים כיפים, ולא להנות. או להסתגר וללמוד. ואז ולהתעייף.

אוף. שיעבור כבר המבחן הזה. אני רוצה את החיים שלי בחזרה.