סיפור אימה ממרכז אמריקה

נחוש הייתי בדעתי להגיע בזמן לארוחת השבת המסורתית שבבית חב"ד בסאן חואן דל סור- ניקרגואה.
באותו הבוקר יצאתי מהעיר גרנדה´שעל שפת האגם לאגו דה ניקרגואה. זאת לא לפני שביליתי כמה שעות בסימטאות השוק המקומי וקנייה של כפכפים חדשים ויפים, קצת קרם שיזוף ועוד כמה דברים קטנים.

חיפשתי את האוטובוס שמגיע לעיר ריבאס, צעקתי לעבר אחד האוטובוסים שעבר לידי, האם הוא מגיע, ונהג האוטובוס הפטיר לעברי כי אין אוטובוס ישיר- בוא ותעלה איתנו חצי מהדרך, ואז תיקח אוטובוס אחר.

מאחר וכך עשיתי גם בכיוון ההלוך, ומכיון שבידי מכשיר טלפון עם  GPS ואני רואה איפה אני בכל רגע נתון, אמרתי לעצמי: למה לא?  נעלה, ונרד באמצע, שם אתפוס לי אוטובוס נוסף אל היעד הסופי.

וכך היה-  או לפחות כמעט.
נסעתי באוטובוס הצפוף המלא ניקרגואים חביבים- עומד ליד הנהג, ובכל עצירה שיש מנסה לצלם את השלט מעל מושב הנהג, שכל פעם יצא לי קצת מטושטש. שלט בעל 12 סעיפים של כללי התנהגות נאותים באוטובוס- שלט שיועד במקור לתלמידי הבית ספר האמריקאים שהיו נוסעים באוטובוס זה לפני 30 שנה, כשסביר להניח שהאמריקאים עוד לא חשבו שהם יצליחו למכור את הגרוטאה הזו בסוף לממשלת ניקרגואה- אבל השאר היסטוריה.
עיקרי השלט: (כיון שכפי שתבינו בהמשך הסיפור, התמונה אינה עוד בידי).

1.      התנהג באוטובוס כפי שהינך מתנהג בכיתה- אל תדבר בקול, תעמוד, תאכל, תשתה וכו'.

2.       נא לשמור על ידיים ראש ורגלים בתוך האוטובוס. הערה זו אגב אינה מתקיימת כלל במדינת ניקרגואה- שם נהוג שאולי יד אחת אוחזת באיזה מוט בתוך האוטובוס ויתר הגוף נהנה לו ממשב הרוח הרענן שבחוץ.

3.      ועוד סעיפים נוספים שאיני זוכר כעת...

וכך האוטובוס נוסע לו- ואני מתבונן לי ב- GPS מתי יפנה האוטובוס לכיוון האחר, ואני ארד ואתפוס את האוטובוס שמגיע מהעיר מנגואה אל היעד שלי- ריבאס.

כעבור זמן קצר, אכן זה קרה ומצאתי את עצמי חוצה את הכביש לעבר קבוצת הדקלים שעמדה בשולי הכביש. שם, תחת הדקלים, סימן לי נהג האוטובוס שעלי להמתין עבור האוטובוס לריבאס. וכך, נעמדתי לי תחת עצי הקוקוס. ושאלתי את האיש העומד לידי אם כאן האוטובוס לריבאס. והוא הנהן לי שכן. 

ניגשת אלי אישה חביבה, בת 45, אשה לטינית מלאה, במלוא מובן המילה. חושבת משקפיים עם עדשות כהות, חצי שמש כזה, וסל קניות גדול. ומתחילה לפטפט איתי. אם כאן זה האוטובוס לריבאס. ולאן אני נוסע. ואני מפטפט איתה. וכן, אני נוסעה לריבאס. והיא מספרת לי שגם היא.

ואז, נעצרת לידנו מונית, והאשה אומרת, הוא נוסע לריבאס. 20 קורדובה (בערך דולר 1). והיא נכנסת למונית, ומחזיקה לי את הדלת שאכנס אחריה.  נראה נחמד, לא? אז אני נכנס פנימה. ומתחילים ליסוע. 

כעבור 20 מטר הנהג מאט, וצועק מחלון הנוסע שלידו לעבר גבר העומד בצידי הכביש, ריבאס 20. והגבר נכנס אף הוא לאוטו ומתיישב מצד ימין שלי. קצת צפוף מאחורה, אבל לא נורא. נסיעה קצרה. כעבור עוד 20 מטר, הנהג שוב, "ריבאס, 20" ונכנסת אשה ומתיישב בכיסא ליד הנהג. 

הנסיעה יפה. ליד הרי געש ואגם. והאיש מימיני, בשנות הארבעים, עם שיער מכסיף ושן גדולה מכסף, מדבר המון בספרדית, ובחיי שאני מנסה להבין ולא מבין מה בדיוק הוא אומר. והאשה שמשמאלי שמדבר ספרדית לייט, עוזרת לי להבין מה הוא אומר. ואני מדבר איתו על הר הגעש. ועל איזו מדינה יפה. ומדבר עם האשה, והיא מציעה לי איזה תפוח קטן כזה, שלא ראיתי מעודי. 

ואומרת לי את השם שלו בספרדית. ואני מוציא את הסמארטפון ומנסה למצוא את התרגום של זה לאנגלית, ולא מצליח. מסרב בנימוס לתפוח היפה. והאשה ממשיכה ונוגסת ממנו. והנסיעה ממשיכה על מי מנוחות. ואני נהנה לפטפט עמם בספרדית. והכל יפה ונחמד. תיכף אגיע ליעדי.

מגיעים לצומת T. והמכונית פונה ימינה. ואני מסתכל על הGPS שלי, וקולט שהוא היה אמור לפנות שמאלה, ושבעצם אנחנו נוסעים בכיוון ההפוך. 

מכיון שה GPS שלי לא הכי מדוייק, ולפעמים הוא פתאום משנה מיקום, אמרתי, טוב, בטח זו איזו טעות, ותיכף הוא יחזור למקומו הטבעי. אבל לא. הוא מראה שאנחנו ממשיכים בנסיעה צפונה במקום דרומה.

אני שואל את האשה, אם נוסעים לריבאס, והיא משיבה- כן. וזו הדרך? ואז היא שואלת את הנהג, והוא מסביר שהוא צריך למלא דלק. מחווה בידו לעבר מד הדלק, שאכן, מתחת לקו התחתון. וממשיך בנסיעה.

טוב. נשמע הגיוני. נוסעים קצת לתחנת דלק, ואז חוזרים. 

אבל הנסיעה ממשיכה. וממשיכה. ואני טיפה מתחיל לחשוד שמשהו כאן מוזר. אבל לך תדע איפה מפוזרות תחנות הדלק במדינה הזאת. כנראה שהוא צריך ליסוע כמה קילומטרים טובים על מנת להגיע לתחנה. 

ואני שוב שואל את האשה הנחמדה משמאלי. ומסביר לה שריבאס זה בכיוון השני, לא בכיוון הזה. והיא משיבה, שכן הוא ממלא דלק, ואז חוזרים.

טוב. אני מתיישב, ואנחת רווחה יוצאת ממני כשאני רואה את תחנת הדלק מימין, והנהג נכנס ומתחיל לתדלק. קצת עשינו עיקוף, וזה מאריך את הנסיעה, אבל לא נורא. תיכף נחזור לכיוון ריבאס. והוא מסיים לתדלק. יוצא מהתחנה, עושה סיבוב פרסה ומתחיל ליסוע חזרה לכיוון ריבאס.

ואז לפתע. כמו מתוך איזה סרט. המכונית נעצרת בשולי הכביש. והרגע הזה שנחרט בזכרוני כל כך, כל כך עמוק. סצנה שתחזור על עצמה שוב ושוב בלופ בימים שלאחר מכן.

מישהו נתן אות. ופתאום מימיני, ומשמאלי והאשה במושב שליד הנהג, פתאום מתרוממים בבת אחת. ואני רואה את זה בסלואו מושן. וזוג ידיים אוחזים בי בידי הימנית. ועוד זוג בידי השמאלית. והאשה מקדימה כבר נמצאת חצי מאחורה. 

ואת חצי הנשיפה שנשארה לי בריאות אני מוציא בקול צרחה. ומיד מרגיש יד שמנסה לסתום לי את הפה. והנהג מגביר את המוזיקה לטונים שגם אם אצרח ואצרח עד מחר, אף אחד מחוץ לאוטו לא ישמע.

ואני מנסה להתפתל, ולאחוז בדלת שמימין לגבר שמדבר ספרדית לא ברורה שמכסה את הפה שלי ביד אחת. ומנסה להשתחרר מאחיזתו, ולאחוז בדלת. והוא דוחף אותי, והאשה מקדימה כבר יושבת מעלי, ואני לא כל כך מצליח לזוז.

ואני שוב מתפתל, ודוחף, ונאבק. נושך את האיש. ואז אני רואה אגרוף מתקרב לעבר הראש שלי. ובכלל לא מרגיש אותו. ועוד אגרוף, וטעם של דם בפה. ורואה את שיניו. גם הוא נושך מסתבר.

ובאותו הבוקר כשנכנסתי לשירותים בהוסטל שלי כדי לשתין. היתה לי שיחה קצרה עם תייר צרפתי. הוא סיפר לי בהתרגשות על בחור אחר שאיתנו בהוסטל, שעל פרצופו סימני מכות, שניסו לשדוד אותו במנגואה, עיר הבירה, והוא התנגד. ועל כך שבמרכז אמריקה, אם שודדים אותך. פשוט תוותר. אל תילחם. זה לא שווה את זה. אתה עוד תמות בגלל התעקשות.

והמשפט הזה רץ לי בראש. ואני בכוח, כובש את איסטינקט המאבק שלי. ואומר. טוב. אל תילחם. תירגע. תן להם מה שהם רוצים. ויהיה בסדר.

ואני מפסיק להיאבק. וצפוף מאחורה. ואין לי מקום לזוז. אשה יושבת מעלי. ומשני צידי, זרועות אחוזים. ואני עוד מנסה קצת להתפתל. לראות אולי יהיה לי סיכוי. אבל מתחיל לאט לאט להבין. שכנראה שלא אגבור עליהם באלימות. אז מוטב להירגע. 

ואז פתאום העיניים שלי מכוסות. ושוב. אני מתחיל להיאבק ולהתפתל. לא רוצה. לא. ואז ידיים נכרכות סביב צווארי. ואני מוצא את עצמי חנוק בין 2 זרועות הגבר מימיני לא מצליח לנשום במשך כמה שניות. ומחכה שהוא ירפה, שאוכל לנשום שוב.

ובכל הזמן הזה צעקות. האשה משמאלי צועקת. והגבר צועק. והמקצב הלטיני ממשיך בקצב שלו. ואני צועק. 

ואני קולט שאם לא ארגיע אותם. הוא עוד עלול לחנוק אותי. ואני אומר. אוקיי. אוקיי. נו פרובלמו. נו פרובלמו. 

ואני מנסה להרים קצת את הראש למעלה, לראות משהו מתחת לכיסוי העיניים. והראש שלי נדחף למטה.

ואני מרגיש משהו מתחיל להיכרך סביב הידיים שלי. איזה חוט, או חבל. ואין מצב... אני אומר לעצמי. אבל בשלב זה, אין מה לעשות אני אומר לעצמי. תתן להם, ותקווה שזה יגמר תיכף.

והמכונית מתחילה תוך כדי כל זה בנסיעה פרועה. ימינה חזק. שמאלה חזק. מהר קדימה. או לבלבל אותי. או כדי שלא ישימו לב העוברים והשבים. ואני מרגיש את הידיים שלי קשורות. ומתחיל לקלוט מה קורה. ומנסה שוב להסתכל, ושוב יד חזקה דוחפת את הראש שלי כלפי מטה.

והתיק שלי נלקח מזרועותי. ומתחילים לחפש לי בכיסים. ומוצאים את הארנק. 

והמחשבות מתחילות לרוץ לי בראש. מחשבות מוזרות. מפחידות.

לרגע אני חושב, תכלס, זו חוויה מעניינת. אף פעם לא קרה לי משהו כזה. מעניין מה יקרה. לאן זה ילך. לאן יובילו אותי. איזה רגש הרפתקני כזה. אוהב אדרנלין. ואפילו נהנה מהסיטואציה בצורה חולנית.

ואז מחשבה שבעצם, אולי יהרגו אותי. ואיך זה ירגיש, אם האיש ישסף לי את הגרון, כפי שנראה לי שהוא כבר סימן לי בדקות הקצרות והארוכות האחרונות. אם ארגיש את הדם נשפך. אם זה יכאב. 

ואיך אני מרגיש לגבי זה. ותכלס, לא כזה איכפת לי למות. תכלס, החיים הם לא כאלה מציאה. לא בטוח שיפריע לי למות עכשיו.

מה??? מה זאת אומרת? ומחשבה מפוחדת. מה זאת אומרת לא איכפת לך למות. איך זה יכול להיות? והמכונית פונה פניה חדה שמאלה. ואולי בעצם מוטב לי לא לחשוב על מוות אלא להישאר רגוע. ולקוות לטוב. בטח הם לא יעשו לי כלום, נכון?  בטח הם יקחו לי קצת דברים ויעזבו אותי. הגיוני, לא? לא??

ופניה חדה ימינה. ובעצם, מה אם לא ישחררו אותי. מה אם יחליטו לזרוק אותי, או את הגופה שלי איפה שהוא? דודו והדס מהבית חב"ד יחשדו, וישימו לב שלא חזרתי לאסוף את התיק השני שלי שהנחתי בבית חב"ד לפני נסיעה זו. אז ודאי הם יחפשו אחרי. אבל איך ימצאו?

והאם זה בכלל יכול להיות, שאני אצטרף לאותם סיפורים ודיווחים בחדשות, שישראלי נהרג איפה שהוא. מה ככה? פתאום כל החיים שלי, הלימודים שלי, יכולים באמת להיפסק. ככה ברגע. לא נראה לי סביר. בעצם בכלל לא סביר. הם בטוח ישחררו אותי בסוף. אני לא חושב שיהרגו אותי. 

אבל אולי נגיד יחזיקו אותי בשבי, ויבקשו כופר. או אולי יחזיקו אותי בשבי כמה ימים, כדי להוציא כל יום כסף מהכספומט על כרטיס האשראי שלי. אולי יעבירו אותי הלאה לחברים שלהם. תכלס. הכל יכול לקרות. אז בוא נישאר רגוע. ננסה לנשום ברוגע. ופשוט להמתין בסבלנות. לשמור על אנרגיה.

ומחשבות אלה רצות באלפיות השניה, והמכונית מיטלטלת מצד לצד. וחם, חם מאוד. וצפוף מאחורה. ואיזה שיר לטיני מזדיין מתנגן ברקע  בעוצמה.

והאיש מימיני מתחיל לדבר איתי משהו בספרדית לא ברורה. משהו על קוקאין. ואני לא מבין. מה, הולכים להשתיל לי אולי קוקאין? מה הקשר קוקאין עכשיו?

והאשה צועקת לי, מה המספר של הכספומט שלי. ואני צועק לה חזרה בספרדית. והיא שואלת שוב. ומוודאת. האם זה המספר. ואני פתאום נזכר במה שהיה כתוב בספר על ניקרגואה. שנפוץ במנגואה עיר הבירה. ששודדים לך את כרטיס האשראי. ומבקשים את הקוד. מוציאים כסף, ואז משחררים אותך. 

ואני נרגע קצת. קולט שבעצם, סיכוי טוב שישחררו אותי בסוף. תיכף נגיע לכספומט, ואז זה יגמר.

ואז האיש מתחיל לאיים. שאהיה בשקט. אם לא. בום בום. ודוחף אצבע בין הצלעות שלי. בום בום. ותנועה של שיסוף גרון על הגרון שלי. ואני אומר. אין בעיה. שקט. 

ומתחיל לעשות להם מניפולציות רגשיות. ומתחיל כאילו לבכות ולמרר בבכי. ואז הם אומרים לי. טרנקילו, טרנקילו. והאשה צועקת סולו דינרו -רק כסף. ואני משיב: סולו דינרו? כמנסה לקבל הבטחה לכך שישחררו אותי בחיים. ואני כאילו בוכה עוד קצת ומפסיק. והאיש ממשיך שקט, או בום בום. ואני חושב לעצמי. עליק בום בום. אני יודע שאין לך נשק. אבל אולי יש לו חברים, עם נשק? אולי אנחנו הולכים לפגוש עוד אנשים?

מוטב שאתייחס לאיום שלו ברצינות. ואני אומר להם,  בספרדית הרצוצה שהספקתי ללמוד ב-9 שעות שלמדתי. בבקשה. אני נחמד. אני לא רוצה בעיות. אני אתן לכם כסף. רק אני רוצה לחיות. בבקשה. לחיות.

ופתאום דוחפים לי איזה משהו לפה, איזה בגד. וזה חצי סותם לי את האף. וקשה לנשום. והאשה מעלי. ואני מעיף את זה החוצה. ומבקש מים.

ואני מנסה להישאר רגוע. אבל פתאום מרגיש ממש מסוחרר. וחלש. כאילו עומד להתעלף. ומבקש מים. והאיש דוחף לי מהבקבוק שלי שלוק של מים לפה. רק שלוק אחד. ואני עוד זוכר ברגעים אלו איך אני חושב אם זה הבקבוק שלי או בקבוק אחר. ואולי המים לא מטוהרים. אבל בעצם, בשלב זה, זה לא כל כך איכפת לי. 

ואני משתדל לבקש כמה שיותר מים. ומפעם לפעם פתאום מרגיש קצת חלש ומסוחרר. ויתר הזמן יושב בשקט, וממתין שזה יגמר. ואני מרגיש שמשחקים לי עם השרוכים של הנעליים. קושרים לי את הרגליים ביחד. אבל זה לא ממש חזק. ומה זה כבר משנה בשלב זה...

והמכונית ממשיכה בפניות הפראיות ברחובות ובשבילים. וחם לי. חם לי מאוד מאוד. החלונות סגורים. ו-3 אנשים צמודים אלי. ובחוץ חם. ואני מתחנן שיפתחו חלון. אולי אוכל לצעוק. אבל הם לא מסכימים.

מה המקסימום שאפשר למשוך מהחשבון שלך? שואלת אותי האשה.  אני לא יודע, אני משיב. נראה לי 6000 קורדובה. אבל אני לא בטוח. 

והנהג יוצא אל הכספומט לנסות את מזלו. ואני מסביר להם שוב ושוב. שצריך שזה יהיה כספומט של מסטרכרד. ולא רק של ויזה. כי רוב הכספומטים שם מקבלים רק ויזה. ואם יכנס הנהג לכספומט של ויזה, ולא יקבל כסף, מי יודע מה יקרה לי...

וככה אנחנו עוצרים פעם אחת. והנהג יוצא. וממשיכים עוד קצת בנסיעה. ושוב הנהג יוצא. ושוב אני מבקש מים. ומקווה בסתר לבי שהוא כבר יקח את המקסימום היומי שלי, וישחרר אותי לנפשי. והוא חוזר. ויש דיבורים ביניהם. והם שואלים אותי שוב. כמה אפשר למשוך מהחשבון? ושוב, אותה תשובה. ואני מתחיל לחשוש שמא משהו לא הלך כשורה. אולי זה לא נגמר?

וממשיכים בנסיעה. ואני מתחנן. רק תעשו טובה. תחזירו לי את הדרכון. והם אומרים, אין בעיה. נביא לך את הדרכון. וקצת כסף לאוטובוס אני מוסיף. אני רוצה להגיע לריבאס.

ואני שוב שואל כמאשש. סולו דינרו? והאשה משיבה. סולו דינרו. ואני מרגיש שדוחפים לי ליד את השקית ובתוכה הדרכון שלי. וליד השניה דוחפים לי את התיק. ופתאום אני קולט, שגם הולכים להחזיר לי את התיק. ואני מקווה שאכן יחזירו לי אותו, וזה לא רק איזה משהו להשתיק אותי, ולהרגיע אותי, שלא אתנגד. ואז פתאום יגיע משהו יותר גרוע.

ואם כבר מביאים לי את הדרכון. אולי גם יביאו לי את הסמארטפון? ואני מתחנן. רק לחיות. רק תנו לי את הדרכון. וקצת כסף. וגם את הפלאפון. אם אפשר.... איזה חטוף חצוף...

ופתאום מתחילים לחפש לי שוב על הגוף. ובכיסים. ומוצאים חבילת מסטיקים. ופתאום כל האוטו מתחיל להריח כמו מנטה. ומנסים לדחוף לי איזה מסטיק לפה. ואני לא רוצה. יורק אותו החוצה. ומסביבי כולם לועסים את המסטיק מנטה שלי...

ופתאום יד מתחילה לפתוח לי את המכנסיים. ואת הרוכסן. ואני מתחיל לפחד. הם הולכים לעשות עוד משהו? אבל הצצה אחת, ומישוש לראות שאין שם עוד כלום. ונגמר.

וממשיכים בנסיעה. והדלת נפתחת. וצועקים עלי לצאת. ואני חצי תקווה וחצי חשש. האם זה נגמר. או שעומד להתחיל משהו יותר נורא... אולי הביאו חברים שלהם. והולכים להחביא אותי באיזה מרתף חשוך...

ואני יוצא מהאוטו. בקפיצות כאלה. מדדה. מנסה לצעוד עם שרוכים קשורים. כמה מטרים ככה. ואז פתאום דוחפים אותי מאחור. ואני נופל בחוזקה לארץ. פולט צעקה קצרה. ואני שומע צעדי התרחקות. את המנוע מיילל. והמכונית מתרחקת לה.

ואני כלא מאמין. לא בטוח שזה נגמר. מהר מוריד לי מהעיניים את כיסוי העיניים. ומתלבט מה לעשות קודם. להתיר את הידיים או את הרגליים. או אולי להוציא את הפלאפון שאמור להיות בתיק. וללחוץ על הכפתור SOS באפליקציה שיש לי בטלפון למצבי חירום. אולי הם עוד יחזרו? בטוח שזה נגמר?

החלטתי שקודם כל הרגליים. הכי חשובים. שאוכל לברוח אם צריך. ורק אז לשחרר ידיים. ורק אז לפתוח את התיק. 

ופתאום אני קולט שאין לי משקפיים בכל המהומה הזו. ואני פותח את התיק ומחפש את הטלפון שלי. ואין. כמה נאיבי מצדי. וגם אייפוד אין. וגם הסוללה החיצונית להטעין את הטלפון איננו. בעצם. כל הדברים החשמליים שהיו שם אינם. 

ואני בודק את הדרכון. ורואה שהוא ישנו. ואפילו כרטיס האשראי חזר אלי. כפרה עליהם! והם אפילו הביאו לי 5 דולר לאוטובוס. חמודים.

ואני קולט שאני במעין שיח, בצד שביל עפר, שנמצא איפהשהוא מחוץ לעיר, בין כל מיני מטעים. ואין לי שמץ של מושג איפה אני.

ואני פתאום קולט בזוית עיני 2 רוכבי אופניים נוסעים על שביל העפר. ואני צועק להם. אדוני. תעזור לי בבקשה. משטרה. ויוצא מהשיח, ומנסה לדבר איתם בספרדית. אבל אני לא יכול לדבר. כאילו, המוח שלי לא עובד. כל המילים שידעתי פשוט נעלמו. ואני מצליח רק לומר 4 אנשים. ולסמן עם הידיים שלי, שהם קשורות. וכיסוי עיניים. ומכות. ולומר משטרה. ודינרו. ואיפה אני בכלל לעזעזאל? והם הסבירו לי שאני צריך ללכת ישר בשביל. אמרתי להם. בבקשה אתם יכולים ללוות אותי? והם הסכימו. והלכו איתי בשביל העפר. לכיוון הכביש הראשי. 

ופתאום אני מרגיש מלא אנרגיות. בעצם. בא לי לרוץ. אין בעיה אני אומר להם. תיסעו באופניים. אני ארוץ. ואני מתחיל לרוץ. והם מאחורה ממשיכים ללכת עם האופניים, ומביטים בי כמו שמסתכלים על משוגע. ואני רץ. ואז מאט. וממשיך ללכת. והם מסבירים לי שבקצה הכביש, יש איזה בית של אמריקאי. או משהו אמריקאי. מעולה אני אומר, אולי יש שם אינטרנט, ואוכל למצוא בעזרתו את מיקום הטלפון שלי, בעזרת האפליקציה שלי נגד הגניבות. אפילו אוכל לצלם את הממזרים. 

ומגיעים לכביש הראשי. והשומר בשער מסביר שהמקום סגור. וגם אין אינטרנט. וזה בעצם איזה בית ספר לאנגלית. ואני עומד בצד הכביש. לא יודע איפה אני. עם 2 רוכבי האופניים. כשלפתע עובר לידי שוטר  על אופנוע. ואני צועק לו פוליסיה!! והוא ממשיך קצת. עושה פרסה וחוזר לאחור.

ושוב, בלי מוח מתפקד, ועם רמות חרדה מטורפות, אני מצליח להסביר לו בערך מה קרה. בשפת סימנים. ורוכבי האופניים מוסיפים עוד כמה פרטים. והשוטר גובה מהם עדות לתוך פנקסו האישי. לוקח את מספרי הטלפון שלהם. ומסמן לי לעלות על האופנוע איתו.

ואני עולה. ומתחילים ליסוע, ואני מאוד מקווה שמה שסיפרו לי על המשטרה המקומית, ועל ההגינות שלה הוא נכון. בעצם, הוא שוטר טוב. נכון? אבל הגוף בשלו. דרוך וחושד. בטוח שעוד שניה, הוא הולך לקחת אותי למקום רע. ואני עוקב בדריכות אחרי הפניות שלו. מוכן כל רגע לקפוץ מהאופנוע תוך כדי תנועה אם צריך. והוא לוקח כמה פניות משונות, ואני מתחיל להילחץ, אבל אז נכנס לתוך חצר תחנת המשטרה, ואני נרגע.

לא אפרט ואתאר כאן, את מעללי בתחנת המשטרה. את הנסיונות למצוא את הפלאפון דרך המחשב היחיד עם האינטרנט בתחנה. את מסדר הזיהוי הפלילי שהעבירו אותי. את הרופא שהכריחו אותי לראות כדי לוודא שאני לא פצוע. גם לא איך שרף לי בפה לשתות מים כי היה לי חתך עמוק בשפה ונפיחות מטורפת. את הסימנים הסגולים על המצח שראיתי בפעם הראשונה במראת הצד של הניידת המשטרתית. את הסיור עם השוטרים החביבים בעקבות מיקומי האוטו החוטף. את החזרה לתחנת הדלק. ואת הנסיעה בשבילי העפר, עד השיח שזרקו אותי בו. את גביית העדות מתושבי הבתים הסמוכים לכביש העפר. נסיעה ששוב הציפה לי פחדים, ושוב מצאתי את עצמי באוטו עם 4 ניקרגואים, במושב האמצעי מאחורה. וניסיתי להתרכז בחוויה מתקנת. אבל עדיין, הגוף בשלו. את רוח השטות שאחזה אותי למראה איזה 20 שוטרים ניצבים במסדר בדום, ואיך ניגשתי והצדעתי מולם. ונקרעתי לי מצחוק, בלי יכולת לראות את תגובתם, כי המשקפיים כאמור- אינם. את נסיונותי לבקש מהשוטרים להתקשר לבית חב"ד לפני השקיעה של יום שישי. ואיך הם לא הבינו את הרעיון שעם שקיעת השמש, יש שם איזה משוגע, שאסור לו לענות לטלפון.

את סירוב השוטרים לאפשר לי ליסוע לבד במונית שעתיים עד להיכן שהייתי צריך להגיע, ואת התעקשותם ללוות אותי כל הדרך.

את הנסיעה הארוכה ברכב המשטרה, כאשר שוב אני במושב האמצעי. ועכשיו חושך. ונוסעים. מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל. 2 הבלשים שהולכים לטפל בתיק שלי. את הבטחותיהם שהם יתפסו את האנשים שעשו לי את זה. איך שמחר הם הולכים לאתר את כרטיס הסים, בעזרת הנהג, כי הוא עובד בחברת תקשורת סלולר. ועוזר למשטרה במקרים שכאלה.

את העצירות בתחנות דלק לאורך הדרך בה הם קנו 12 פחיות בירה. למה לא? הם משטרה. מותר להם. ואיך הם הציעו לי בנימוס. ואני, לא יכול בכלל לשתות, כי שורף לי. אני צריך להסיט את הראש לצד, ולשתות בחצי פה שמאל. ותיאבון בכלל אין. ולא אכלתי כבר שעות. בסוף לקחתי איזה מיץ מגעיל, וחטיף טוויקס, כדי שלא אמות שם בדרך.

ואיך לאורך הדרך פתאום באות לי כאלה התפרצויות של בכי. אבל זה נתקע בגרון. ורעד בגוף. ולא יכול לבכות, עם 2 הבלשים האלה לידי. ומנסה. ולא הולך.

ואת תחושת ההקלה כאשר הגענו לבית חב"ד. ואיך נכנסתי לשם. ואיך אמרתי, חטפו אותי. ואת המבטים המפוחדים של הסובבים. ואת אותו אורח אידיוט שמצא לנכון להציע לי ללבוש כיפה באותו הרגע.

ואת סעודת שאריות ארוחת השבת. שאכלתי יחד עם 4 השוטרים, שעכשיו נכנסו פנימה לבית חב"ד. וישבתי איתם, ואירחתי אותם כמו בביתי. ואכלנו חלות, וסלטים. ומזגתי להם רום. מעין נסיון להודות להם על כך שהרסתי להם את הלילה, עם הנסיעה של 4 שעות שפתאום הפלתי עליהם. לפחות שיהיה להם קצת כיף. ואולי הבלש שהתוודה באזניי שהוא מוסלמי, אבל לא לגלות לבלש השני שלא יודע, יזכור משהו טוב על הישראלים ועל היהודים.

וככה נפרדתי לי מארבעת מלווי. עם תמונות וחיבוקים. והיה להם כיף. ולי היה כיף. וחזרתי לי לבית חב"ד. ולקחתי את התיק הגדול שלי. אותו השארתי שם לפני 48 שעות. והלכתי לחפש לי חדר במלון. אבל חדר להתפנק. ככה, עם מים חמים. ולא משנה כמה זה יעלה. הרי זה זניח ביחס למה שלקחו לי. 500 דולר בכספומט, עוד איזה 100 דולר בארנק, סמארטפון, אייפוד, בטריה חיצונית, פנס ראש פצל, ופתאום מגלה שבעצם גם האולר השוויצרי, ההוא שקיבלתי בבר מצווה נעלם. ובתחנת המשטרה פתאום גיליתי שגם השעון שלי נעלם לי מהזרוע. וכשניסיתי לתקשר עם השוטרים, פתאום קלטתי שמחברת הספרדית שלי גם איננה. יחד עם 4 העטים שהיו לי. וגם הכובע החדש שקניתי לי בארה"ב. וגם 2 זוגות הכפכפים שלי. כולל הזוג שזה עתה קניתי בשוק בגרנדה. אחרי שעות של חיפושים אחר דגם יפה, שגם יש במידה שלי. בערך 20 דוכנים עברתי באותו החיפוש. ועכשיו הממזרים לקחו לי אותם.

ופתאום אני מגלה שנעלם לי הדאודורנט, והשמפו. גנבים משונים.  ואיך אתקלח לי ב12 בלילה במים חמים בלי שמפו? והולך להוסטל שליד, ורננה שפגשתי בבית חב"ד לפני שעה מביאה לי איזה שמפו. מישהו השאיר במקלחת, היא אומרת. וזה שמפו נחמד, עם ריח גברי כזה. של איזה עץ אורן.

ואנו יוצאים לשתות איזה בירה של הודיה. ואני לא זוכר אם אני בכלל שתיתי משהו. או רק ישבתי. נראה לי שלקחתי מיץ. כדי שישרוף לי פחות. וסך הכל נחמד. קצת חבול, קצת פצוע. הצוואר שלי תפוס, אולי מהמתח, אולי כי דחפו לי את הראש למטה. והלסתות שלי כואבות. אולי מהמתח, אולי כי נשכתי? ואולי חטפתי שם  אגרוף שאני לא זוכר?

בכל מקרה, אני צועד לי יחד עם חברי החדשים חזרה לחדר המפואר שלי. אומר להם לילה טוב. ונכנס לחדר. נשכב לי במיטה הגדולה. מריח את ריח העץ והדבק של הפאנלים שמכסים את החדר. לוקח נשימה עמוקה. ומודה לאלוהים שאני עוד חי.